.Because of the rain
פעם ידעת לקרוא אותי כמו ספר פתוח. הייתי אומרת לך "יורד גשם", והיית מחבק, כי ידעת שזה עושה לי עצוב. היום התחלת לזמזם את נובמבר ריין, ואמרת לי שאני צריכה לשנות צלצול כי זה ממש מלחיץ כשהוא מתחיל ככה חזק, פתאום. שמתי אותו כי זה היה בדיוק לפני שנה, בנובמבר. זוכר איפה היינו לפני שנה..? (לא ביחד). והיה לי טוב דווקא, אני זוכרת (זה גורם לי לתהות). פתאום אני חושבת שאני רוצה לחזור. על כל השנה האחרונה. אני לא אומרת לך מה עובר עלי, אני עוצרת את עצמי שנייה לפני. אולי אני לא רואה בזה טעם, אולי אני לא חושבת שאפשר. אולי אני בעצמי לא יודעת. עזוב. אולי זה לא היה מתאים. תמיד יש לי את האינסטינסקט הזה לחתוך, לברוח באמצע (זה לא אתה. זאת אני). And I thought I wouldn't have to be with you something new אני רוצה לבכות מהסיבות הנכונות. לא בגלל שאמא צעקה עלי בטלפון ולא בגלל שאני עייפה ואיןליכוח ויורד גשם בחוץ. זה מטומטם. ורק גורם לי להרגיש יותר גרוע, כי, נו, באמת. אני כבר לא יודעת אם באמת אין שם אף אחד, או שזאת רק אני שדפוקה. אני אפילו לא יודעת למה עצוב לי ככה, זה לא שבאמת יש סיבה, אני תמיד יכולה להאשים את אח שלי, אבל זה סתם יהיה צבוע כי אני בקושי חושבת עליו עכשיו, כי די כבר, איןליכוחלזהיותר (היום-לפני-חודש היתה האזכרה. אני אף פעם לא בוכה מהסיבות הנכונות). זה סתם מצברוח כזה שנמשך כבר יותר-מדי-זמן, ואני רק רוצה שייגמר כבר (יש לי כלכך הרבה חופש עכשיו ואני עדיין מרגישה חנוקה). Thought we both could use a friend to run to [אין פה שוםדבר שמזכיר. אפילו הגשם מרגיש פחות קר. אז אני לא חושבת עליו, כי אין שומדבר שמזכיר. אין בזה הקלה, סתם ריקנות כזאת. של לא-לחשוב-לא-להרגיש-להמשיך-הלאה. המשכתי הלאה. לפני חודש כבר נראה כלכך רחוק. לא הייתי שם מאז ואני גם לא מרגישה צורך ללכת. בשביל מה? באמת, מה יש לי לחפש שם? (למרות שאני עדיין מתגעגעת, לפעמים. במיוחד כשיורד גשם ואני חושבת שאולי רק שם הייתי יכולה לבכות, למרות שהרבה זמן שגם שם כבר לא). היום התחיל לי באמ.פי פתאום "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, ואני חושבת שדווקא מתאים לו לאהוב את השיר הזה, "בתור חייל מה כבר יכלנו להספיק". הגיטרה שם חזקה, אולי הוא ניגן ואני בכלל לא זוכרת "...ורק צלקת תישאר ממך"
] ,Guess I thought I could never feel the things I feel ...and זה לא אישי נגדך, אני כבר לא נותנת לאף אחד לקרוא אותי ככה, יותר מדי דברים עברו והשתנו ואולי אני פשוט לא מאמינה שמישהו באמת ירצה. לפעמים אני רוצה לצרוח לך, 'איך זה שאני איתך כלכך הרבה ואתה לא שם לב לזה?' אולי למדתי להסתיר טוב יותר ואולי אתה מעדיף לא לשים לב, כי אף פעם לא ידעת באמת איך להתמודד איתי (אבל ייאמר לזכותך שניסית). לפעמים יש לי את הדחף הזה לנער אותך ולהגיד לך ללכת מפה, fast as you can baby run free yourself of me, ולפעמים אני רוצה לברוח בשביל להציל את עצמי, אני לא יודעת ממה אפילו. זה לא אישי נגדך, אני תמיד בורחת מהכל. מכל דבר שיכול להזכיר לי ומכל דבר שיכול להכאיב ומכל סיכוי שיש לי לאושר. אני מפחדת שיום אחד תגיד לי שאתה אוהב, ומה אם אני לא אוכל להגיד בחזרה..? (נו, באמת. איזה מפגרת, שאלה יהיו הצרות שלי בחיים). "אני כל כך מפחד לאבד משהו שאני אוהב שאני מסרב לאהוב", אולי זה היה הופך את הבלתי אפשרי לאפשרי. אולי, אבל לא יכולתי לעשות את זה, קברתי יותר מדי, עמוק מדי בתוכי." (ג'ונתן ספרן פויר)
פעם ידעת לקרוא אותי כמו ספר פתוח. הייתי אומרת לך "יורד גשם", והיית מחבק, כי ידעת שזה עושה לי עצוב. היום התחלת לזמזם את נובמבר ריין, ואמרת לי שאני צריכה לשנות צלצול כי זה ממש מלחיץ כשהוא מתחיל ככה חזק, פתאום. שמתי אותו כי זה היה בדיוק לפני שנה, בנובמבר. זוכר איפה היינו לפני שנה..? (לא ביחד). והיה לי טוב דווקא, אני זוכרת (זה גורם לי לתהות). פתאום אני חושבת שאני רוצה לחזור. על כל השנה האחרונה. אני לא אומרת לך מה עובר עלי, אני עוצרת את עצמי שנייה לפני. אולי אני לא רואה בזה טעם, אולי אני לא חושבת שאפשר. אולי אני בעצמי לא יודעת. עזוב. אולי זה לא היה מתאים. תמיד יש לי את האינסטינסקט הזה לחתוך, לברוח באמצע (זה לא אתה. זאת אני). And I thought I wouldn't have to be with you something new אני רוצה לבכות מהסיבות הנכונות. לא בגלל שאמא צעקה עלי בטלפון ולא בגלל שאני עייפה ואיןליכוח ויורד גשם בחוץ. זה מטומטם. ורק גורם לי להרגיש יותר גרוע, כי, נו, באמת. אני כבר לא יודעת אם באמת אין שם אף אחד, או שזאת רק אני שדפוקה. אני אפילו לא יודעת למה עצוב לי ככה, זה לא שבאמת יש סיבה, אני תמיד יכולה להאשים את אח שלי, אבל זה סתם יהיה צבוע כי אני בקושי חושבת עליו עכשיו, כי די כבר, איןליכוחלזהיותר (היום-לפני-חודש היתה האזכרה. אני אף פעם לא בוכה מהסיבות הנכונות). זה סתם מצברוח כזה שנמשך כבר יותר-מדי-זמן, ואני רק רוצה שייגמר כבר (יש לי כלכך הרבה חופש עכשיו ואני עדיין מרגישה חנוקה). Thought we both could use a friend to run to [אין פה שוםדבר שמזכיר. אפילו הגשם מרגיש פחות קר. אז אני לא חושבת עליו, כי אין שומדבר שמזכיר. אין בזה הקלה, סתם ריקנות כזאת. של לא-לחשוב-לא-להרגיש-להמשיך-הלאה. המשכתי הלאה. לפני חודש כבר נראה כלכך רחוק. לא הייתי שם מאז ואני גם לא מרגישה צורך ללכת. בשביל מה? באמת, מה יש לי לחפש שם? (למרות שאני עדיין מתגעגעת, לפעמים. במיוחד כשיורד גשם ואני חושבת שאולי רק שם הייתי יכולה לבכות, למרות שהרבה זמן שגם שם כבר לא). היום התחיל לי באמ.פי פתאום "פלוגה בקו" של מאיר אריאל, ואני חושבת שדווקא מתאים לו לאהוב את השיר הזה, "בתור חייל מה כבר יכלנו להספיק". הגיטרה שם חזקה, אולי הוא ניגן ואני בכלל לא זוכרת "...ורק צלקת תישאר ממך"
