c-86 (או: "אוח, האייטיז, האייטיז")
אנגליה, 1986. הסמית´ס מבקיעים עם עוד אלבום מופת. בינתיים תשומת הלב פוזלת לכיוון סצינה חדשה, ולהקות מתחילות לשחרר את שיריהן על תקליטי פלקסי דרך פנזינים שונים. התספורות הולכות ומתעגלות, ברדסים הופכים לפריט אופנה הכרחי, וההרגשה היא שהסיקסטיז חזרו, ועכשיו הם מצויידים בגישת 3-chord ונעליים שחוקות. האנשים הנחמדים בNME משחררים אוסף להנצחת רוח התקופה, לעתיד עדות נוסטלגית לסגנון ששרידיו פועמים גם היום - c86. קצת קשה לכתוב על האב-טיפוס של המוזיקה שאני הכי אוהב בעולם, במיוחד כשמדובר באוסף מיתולוגי כל כך. אנסה בכל זאת. פ. פ.. פפ.. רעשי הוויניל מכינים אותי לקראת ההרפתקה... והופ! here she comes again with vodka in her veins... שניה ורבע אחרי שהמחט נוגעת בתקליט (וצריך לציין שזוהי מחט וירטואלית, כי בשביל להשיג עותק מקורי של זה צריך למכור כליה...) ובכן, אחרי שניה ורבע - אני כבר מתמוגג. פריימל סקרים פותחים עם הסוכריה המתוקה-מרירה שלהם, אולי השיר האהוב עליי בכל הזמנים, velocity girl. בדיוק 90 שניות של גיטרות פריכות, הרמוניות מתקתקות ברקע, ומעל הכל - הקול המרטיט של בובי גילספי. כשהוא בוכה "leave me alone", אני כבר ספוג בדמעות סוכר
בהמשך אפשר להיתקל בכמה שמות מוכרים יחסית, כמו ה-soup dragons וה-pastels, אבל למי אכפת משמות כשאתה מוקף בצלילים כל כך חודרים, פכפוכי וויניל וכמיהה עצומה לתמימות הבאבלגאם של שני שנות השישים הורודות והנוסטלגיות. האווירה נמתחת לאורך כל השעה המדהימה הזאת, שמסתיימת בלהיט סוחף של ה-wedding present, עוד להקה שעליה אני יכול למלא ספר שלם בתיאורים ציוריים של אהבה למוזיקה. לא סתם אהבה למוזיקה. אני חושב שאין מילים לתאר עד כמה השירים כאן עושים לי טוב. אני יכול לבכות ממש, ספק מאושר ספק מעצבות מתוקה, כל פעם שהגיטרות בקטע הסיום מנסרות.. זה משהו שקשה להסביר, האהבה הזאת למוזיקה. אני רוצה לשמוע את האוסף הזה בכל רגע פנוי שיש לי, אני רוצה למות שכשאני שומע אותו ואני רוצה להיקבר איתו. ושהתולעים יכרסמו מהוויניל. ואז, כפי שכבר ציינתי איפשהו, אני רוצה שיעשו לחיים שלי רי-אישיו וישאירו כמה שיותר רעש מהמקור P:
אנגליה, 1986. הסמית´ס מבקיעים עם עוד אלבום מופת. בינתיים תשומת הלב פוזלת לכיוון סצינה חדשה, ולהקות מתחילות לשחרר את שיריהן על תקליטי פלקסי דרך פנזינים שונים. התספורות הולכות ומתעגלות, ברדסים הופכים לפריט אופנה הכרחי, וההרגשה היא שהסיקסטיז חזרו, ועכשיו הם מצויידים בגישת 3-chord ונעליים שחוקות. האנשים הנחמדים בNME משחררים אוסף להנצחת רוח התקופה, לעתיד עדות נוסטלגית לסגנון ששרידיו פועמים גם היום - c86. קצת קשה לכתוב על האב-טיפוס של המוזיקה שאני הכי אוהב בעולם, במיוחד כשמדובר באוסף מיתולוגי כל כך. אנסה בכל זאת. פ. פ.. פפ.. רעשי הוויניל מכינים אותי לקראת ההרפתקה... והופ! here she comes again with vodka in her veins... שניה ורבע אחרי שהמחט נוגעת בתקליט (וצריך לציין שזוהי מחט וירטואלית, כי בשביל להשיג עותק מקורי של זה צריך למכור כליה...) ובכן, אחרי שניה ורבע - אני כבר מתמוגג. פריימל סקרים פותחים עם הסוכריה המתוקה-מרירה שלהם, אולי השיר האהוב עליי בכל הזמנים, velocity girl. בדיוק 90 שניות של גיטרות פריכות, הרמוניות מתקתקות ברקע, ומעל הכל - הקול המרטיט של בובי גילספי. כשהוא בוכה "leave me alone", אני כבר ספוג בדמעות סוכר
בהמשך אפשר להיתקל בכמה שמות מוכרים יחסית, כמו ה-soup dragons וה-pastels, אבל למי אכפת משמות כשאתה מוקף בצלילים כל כך חודרים, פכפוכי וויניל וכמיהה עצומה לתמימות הבאבלגאם של שני שנות השישים הורודות והנוסטלגיות. האווירה נמתחת לאורך כל השעה המדהימה הזאת, שמסתיימת בלהיט סוחף של ה-wedding present, עוד להקה שעליה אני יכול למלא ספר שלם בתיאורים ציוריים של אהבה למוזיקה. לא סתם אהבה למוזיקה. אני חושב שאין מילים לתאר עד כמה השירים כאן עושים לי טוב. אני יכול לבכות ממש, ספק מאושר ספק מעצבות מתוקה, כל פעם שהגיטרות בקטע הסיום מנסרות.. זה משהו שקשה להסביר, האהבה הזאת למוזיקה. אני רוצה לשמוע את האוסף הזה בכל רגע פנוי שיש לי, אני רוצה למות שכשאני שומע אותו ואני רוצה להיקבר איתו. ושהתולעים יכרסמו מהוויניל. ואז, כפי שכבר ציינתי איפשהו, אני רוצה שיעשו לחיים שלי רי-אישיו וישאירו כמה שיותר רעש מהמקור P: