Carly Patterson comes back to inspire future

[trilliane]

Carly Patterson comes back to inspire future

http://www.youtube.com/watch?NR=1&v=dFReBSlMzx0
אני מנויה לערוץ האולימפי הרשמי ביוטיוב והם מעלים כל הזמן סרטונים הסטוריים. לאחרונה העלו את תרגיל הקרקע של קרלי פטרסון מגמר הקרב רב באתונה 2004. אמנם ללא המוזיקה המקורית (כנראה מטעמי זכויות יוצרים) שזה קצת חבל, אבל באיכות וידאו HD מלבבת, חדה ונקייה, תאווה לעיניים. פטרסון נראית נהדר בכל המובנים.

 

[נועה חורש]

יש לי את הסרטון המקורי

עם המוסיקה המקורית. כקובץ, לא כקישור.
רוצה שאשלח לך?

 

[trilliane]

תודה, אין צורך יש ביוטיוב

אמנם הסרטונים האחרים שראיתי נראים די רע, אבל את המוזיקה שמעתי.

 

[trilliane]

אגב, פסי האקרובטיקה שלה מדהימים, ללא רבב

(טוב, עד כמה שאני יכולה לשפוט בעין הלא מקצועית שלי, אבל לאור הניקוד והמדליה אני מניחה שכך התרשמו גם השופטים...) אבל תנועות הריקוד שלה בין לבין מטופשות למדי ונעדרות חינניות ורכות של בלט (געגועיי לסיליבאש...

).

תקנו אותי אם אני טועה, אבל נראה לי שהגישה של האמריקניות והסיניות היא ללכת על דרגת הקושי, כלומר על אקרובטיקה ברמה גבוהה ובביצוע מושלם, בשעה שבמזרח אירופה שמים דגש יותר גם על החיבורים, על הריקוד, הרכות, התנועה וההגשה הכוללת. בעשור האחרון נראה שזה גם המיקוד בניקוד ולכן הגישה הראשונה משתלמת...

מצד אחד אני אוהבת מאוד אקרובטיקה מרשימה המבוצעת בדיוק, ומצד שני חסרים לי החיבורים, ההגשה מסביב...

 

[נעממהה]

פטרסון הייתה ידועה בזה גם בקנה מידה אמריקאי

זה נכון שבאירופה, ובעיקר ברוסיה ואוקראינה אם לדייק, שמים יותר דגש על האלמנט האמנותי מאשר באמריקה, אך גם בקנה מידה אמריקאי פטרסון נחשבה לחסרת יכולת ריקוד טובה (בלשון המעטה). ממש כמו ג'ונסון, אגב.

הדיון שאת מעלה הוא סוגיה ארוכת שנים וחרושה למדי בהתעמלות. עוד בשנת 84, כשמרי לו רטון זכתה בזהב בלוס אנג'לס, התלוננו שחסרה לה יכולת ריקוד (בלה קרולי ענה אז למבקרים: "she is a flier, not a flower" ).

לגבי מה שאמרת על הסיניות, אני לא מסכימה. דווקא שם בסין בד"כ יש עבודה טובה על הפן האומנותי. הסגנון אולי שונה קצת מהבלטיות הרוסית, אך בהחלט יש הרבה חן, הגשה תנועתיות וכו'. קחי לדוגמא את התרגיל של ג'יאנג יויואנג מבייג'ין: http://www.youtube.com/watch?v=cdnIRsBreJE.
בנוסף, אחת המתעמלות הטובות ביותר על הקורה אי פעם, ומי שנחשבת ל- beam worker של כל הזמנים היא סינית מדהימה בשם יאנג בו (yang bo). מי שעוד לא ראה סרטון שלה- חובה לצפות! http://www.youtube.com/watch?v=gpqf6eJ7U-Y .
בקיצור, אני לא חושבת שנכון לשים את הסיניות עם האמריקאיות באותו משפט בהקשר הזה.

ודבר אחרון, הרוסיות באולימפיאדה האחרונה ובכלל ב-quadrennial האחרון (ארבע השנים של המחזור האולימפי- משתמשים בזה הרבה בהתעמלות), הראו שאפשר לשלב בין שתי "הגישות". מוסטפינה (למרות חוסר נקיות בביצוע באלמנטים מסויימים), אפנסייבה וקומובה הפגינו דרגת קושי עם תנועתיות והגשה. כשחושבים על זה באולימפיאדת סידני היה בדיוק אותו הדבר (שלחו נבחרת חזקה משני ההיבטים). אני חושבת שבסופו של דבר, מה שמנצח זה לא דרגת הקושי ולא האומנותיות אלא דווקא העקביות. האמריקאיות מצטיינות בזה באופן מיוחד וזה אחד הפקטורים המכריעים ביותר בהצלחה שלהם. הדוגמאות שנתתי פה על הרוסיות מוכיחות את זה- במיוחד הדוגמא של סידני. הרוסיות אז הגיעו כפייבוריטיות הבלתי מנוצחות, אך נפילות באלמנטים הפשוטים ביותר הורידו אותם למקום השני המאכזב.

 

[trilliane]

מרגיע לדעת... גלגולי הידיים שלה מפגרים לגמרי

מסוג התנועות שהייתי מתפדחת לעשות מול קהל...

אבל היא יפה נורא והנחיתות שלה מדהימות, אי אפשר לקחת את זה ממנה.

אכן, גם שון מאוד טכנית ואקרובטית וההתעמלות שלה מאוד לא ריקודית ולכן היא כ"כ הפתיעה אותי ב"רוקדים עם כוכבים" כי היא הייתה פשוט מצוינת בעיניי והראתה שיש לה את זה בענק. אני חושבת שזו אולי ההשפעה של המאמן.

הרוסיות באמת משלבות בין הדברים, ובסידני (גם באתונה למעשה) הייתה קורקינה הגדולה (תרתי משמע).

הסיניות שראיתי עד היום לא הרשימו אותי במיוחד בריקוד. אני זוכרת אחת שעלתה לתרגיל הקרקע בגרביים, הפרשנים גיחכו שזו כנראה הדרך היחידה שבה היא מצליחה איכשהו לצלוח את הפירואט (וגם אז הוא היה די עלוב).

יויואנג בהחלט מרשימה על הקרקע והיא קפיצית, חיננית ומקפצת בקלילות ובגמישות ובלי תנועות ידיים מפגרות, ועדיין לא הייתי ממהרת לצרף אותה לבלט הרוסי... זו הייתה יותר אקרובטיקה ריקודית. לא יודעת להסביר את זה במילים, אבל זה לא נראה כמו רומניה, זה עדיין נראה מאוד כמו סין...

לגבי תרגיל הקורה של בו, היא אכן גמישה וחיננית יותר מהאמריקניות, נערת גומי סינית ממש כמו בקרקסים...

הסגנון שונה והרבה יותר רך, אבל עדיין, זה לא "ריקוד".

 

[cubano1]

איזה פלאשבק!!

אני זוכר את יאנג בו שהגיחה לאויר עולם ההתעמלות באליפות העולם 1989, כמו בובת חרסינה
היא היתה מדהימה על הקורה, אבל פישלה גם בגמר של 89 וגם של 91, והתקוה שהיא תחזור לסורה באולימפיאדה ב92 גם התבדתה והיא לעולם לא מימשה את הפוטנציאל שהיה טמון בה - חוץ מזה שהשאירה ספר לימוד שלם על איך לשלב בין קושי המטורף ולעשות את זה בצורה כל כך אלגנטית ויפה!

 

[נועה חורש]

מסכימה עם נעממה

בגדול רואים שהאמריקאיות פחות מצטיינות בריקוד. אבל גם מבין האמריקאיות, פטרסון לא מייצגת מתעמלת אמריקאית טיפוסית, אלא מתעמלת חלשה יותר בריקוד.
כנ"ל לגבי שון. אגב, זה לא שהן חלשות בריקוד במלוא מובן המילה. הן דווקא בעלות רקע טוב בריקוד. לכן גם לא הופתעתי ששון זכתה ברוקדים. הבעיה היא לשלב בין הריקוד לאקרובטיקה. זה מאוד קשה. באירופה מצליחים להתמודד עם זה טוב יותר.
יכול להיות שזה קשור למבנה הגוף של המתעמלות האמריקאיות שבסופו של דבר נבחרות לטופ של הנבחרת. בארה"ב יש עומק גדול של התעמלות מכשירים נשים. איכשהו המתעמלות הגדולות והכבדות יותר, שהן גם החזקות יותר, שורדות ומגיעות לנבחרת הלאומית. כנראה שבסופו של דבר הן מוציאות ציונים גבוהים יותר בתחרויות, ולכן בוחרים בהן. בסוף זה גם עובד ומצליח- הן אלו שזוכות.
בסין זה שונה. שם כן ניתן דגש על ריקוד ועל אומנותיות והמתעמלות שנבחרות (פרט לצ'אנג פיי אולי?) דווקא רקדניות לא רעות, ומשלבות בהצלחה ריקוד עם אקרובטיקה. פשוט סגנון הריקוד שלהן שונה מאוד מזה הרוסי, שהוא הסגנון הקלאסי שנפוץ ויפה יותר בעינינו הישראלים וגם האמריקאים (וכמובן האירופאים עצמם). בסין יש סגנון ריקוד ואומנות ייחודיים, שפשוט פחות עדיף בעיני המערב.
יש לציין גם את התרבות הכללית בסין (לא בהתעמלות) של איפוק, מופנמות, מינימליזם. זה בשבילם ה"נכון".
אגב ממש ששמתי לב התופעה באה לידי ביטוי בצורה קיצונית יותר בהתעמלות האומנותית, שם ה-דגש הוא על אמנותיות וריקוד, ותמיד האירופאים שם לוקחים.

 

[trilliane]

לפי מה ששון סיפרה על עצמה אין לה רקע בריקוד

וכפי שכתבתי בזמנו, היה לה קשה מאוד בעונה הראשונה (שלה) ב"רוקדים עם כוכבים". יש לה גוף מתאים מבחינת היכולות – גמישות, שרירים חזקים, סיבולת וכו' וגם תכונות חשובות כמו יכולת לימוד טובה של כוריאוגרפיה, התמדה ותחרותיות, אבל רקע בריקוד ממש לא היה לה.

יש כמובן גם מתעמלות אמריקניות בעלות מבנה דק וגמיש יותר כמו מקיילה מרוני, וגם גבי דאגלס לא מה"כבדות", ועדיין היא ממש לא רקדנית... אני חושבת שזה קשור לשיטות האימון. במקרה של נסטיה ליוקין (שצמחה לגובה פתאום אי שם בגיל 16) היא באמת נראה מאוד גבעולית לעומת רובן, אבל יש לה גנים רוסיים (שהם גם ההורים, ואבא מתעמל מכשירים ואימא מתעמלת אמנותית) אז אולי זו לא חכמה...

אם כי אפילו היא לא זכורה לי במיוחד כרקדנית על המשטח. ראיתי אותה רוקדת בעיקר בהופעות ראווה למיינהן ואז היא נראתה בהחלט כמו רקדנית בלט. אבל כמתעמלת היא הייתה "אמריקנית" למדיי, מהרושם שיש לי בזיכרון (אנסה לרענן את זיכרוני בצפייה בהמשך, כרגע אין לי פנאי).

כן, הריקוד הסיני הוא יותר שילוב של גמישות וארקרובטיקה, לא בלט אלא יותר התנועעות בחן... וזה משהו אחר. אני מרגישה שבסין זה יותר קרוב ל"נערת גומי" מאשר לרקדנית בלט. גם זה לא בדיוק ה"ריקוד" שחסר לי... ובסופו של דבר אני מעדיפה את המתעמלות האמריקניות.

כמובן, בהתעמלות אמנותית הן רקדניות ממש, יש להן שיעורי בלט מסודרים והדגשים הם אחרים לחלוטין, לא על כוח ואקרובטיקה אלא על גמישות ואורך תנועה, ולכן הן גם גבוהות (יחסית) ודקות מאוד, בניגוד למתעמלות המכשירים שהן הרבה יותר שריריות ומוצדקות (רובן).

 

[Tammie]

הנקודה בקשר לסין

היא שאת מגדירה ריקוד כבלט קלאסי, שעליו (כמו שנועה כתבה) כולנו גדלנו ואליו אנחנו רגילים.
המתעמלות הסיניות רוקדות, הן פשוט לא עושות את זה לפי השיטה הרוסית אלא לפי סגנון של ריקודים סיניים מסורתיים. ברור שיש השפעות של המערב, אבל בכלליות הם די שומרים על צביון יחודי, ודווקא אני מעריכה אותם מאוד על זה.