חלק ||
ישבתי עוד קצת לידו ונאנחתי. הרגשתי כאב בחזה והייתי חייב לצאת. עברתי כמה מסדרונות והגעתי לפינת הילדים. בית החולים ארגן את הפינה הזאת לילדים הקטנים שחולים בסרטן. ברגע זה היו שם כמה ילדים. ואת רובם הכרתי. אמרתי שלום לאחות שישבה שם והשגיחה עליהם. אחת הבנות בשם אנג'ל, הייתה כבת 4 בעלת עיניים ירוקות גדולות ושיער בלונדיני קצר. היא נמצאת בהפוגה כעת. אך היא מאושפזת כאן בשביל לוודא שהיא באמת מרגישה טוב. היא זינקה אליי ואני הרמתי אותה באוויר. "שלום חמודה" אמרתי וחיבקתי אותה. "אתה רוצה לצייר איתי?" היא לא באמת שאלה אותי. הוא פשוט גררה אותי לפינת הציור שהייתה שם. התיישבתי לידה על הכיסא שהיה מיועד לילדים קטנים. ניסיתי כמה שפחות לזוז בשביל לא לשבור את הכיסא הקטן. היא הכריחה אותי לצייר פרחים ולבבות. משהו כמעט בלתי אפשרי. הלו, אני גבר?! בסופו של דבר הצלחתי להכריח אותה לצייר לי פרחים ולבבות. "טוב, כאן יש ילדים שהם לא ממש חולים. רובם בהפוגה. ובגלל זה יש להם פינה נחמדה למשחק" אמרה אחת מהאחיות שמשום מה את הקול שלה זיהיתי. היא הייתה אחת מהאחיות האהובות על דרייק. "אם הם במצב יציב, למה הם לא משוחררים הביתה?" שאל קול שגרם לכל אבריי לקפוא. לא הייתי מסוגל לזוז. אנג'ל שמה לב לכך. "דאגי?" שאלה הקטנה. "כן?" ניסיתי להישמע כמה שיותר משוכנע. היא חייכה אליי חיוך חסר שיניים. סובבתי את ראשי בשביל לבדוק אם אוזני לא תעתעו בי, ואם זאת אכן היא. בכניסה לפינת ילדים עמדו שתי אחיות. האחת בעלת שיער מאפיר ומבט קר. והשנייה צעירה, לא גבוהה מדיי. בעלת קוקו גבוה, ושיערה הבלונדיני היה פזור על כתפיה וגבה. עיניה הכחולות הסתכלו על הילדים. אליס. חייכתי קלות, והמשכתי לשבת ליד אנג'ל. היא מלמלה לעצמה שיר שלא הצלחתי להבין איזה. "איזה שיר את ממלמלת?" שמעתי את אליס קרובה אליי. קפאתי שוב. היא כנראה לא שמה לב אליי. "שיר מבת הים. אני אוהבת את אריאל. ודאגי הביא לי בובה שלה. הוא אמר שכשאני אהיה גדולה אני אהיה יפה כמו אריאל" אמרה באושר אנג'ל והרגשתי גאה בעצמי. סובבתי את מבטי לכיוון אליס. והיא הביטה בי בפליאה קלה. קמתי מהכיסא, נבוך מעט. "היי" אמרתי בהיסוס. "ואוו, להיתקל בך כאן מכל המקומות?" היא אמרה באושר. "איזה עולם קטן" עניתי. היא חייכה והביטה על אנג'ל. "אתה ממש קשור אליהם?" הרגשתי שזאת שאלה רטורית אבל הייתי חייב לענות." את לא מבינה עד כמה" "ראיתי אותך קודם בחדר של דרייק." היא ציינה. "אני מת עליו. לעומת מישהו שעומד למות הוא מוכן לזה" אמרתי בעצב מסוים. "הוא נראה ילד מקסים" היא אמרה בעצב רב. "כן טוב, כל הילדים כאן חמודים" חייכתי וליטפתי את ראשה של אנג'ל. "למה אתה כאן בכלל?" היא שאלה. היה לה טון של חוצפה. "טוב, בעיקר באתי להיפרד מדרייק, ואז סתם באתי לכאן. עכשיו אנג'ל מציירת לי פרפרים" אמרתי בחיוך. "אתה כאן על בסיס קבוע?" "אני בא כמעט כל יום. כשטום לא עושה חזרות מהבוקר על הלילה. אבל אני גם תורם למחלקה" סיפרתי בגאווה יתרה. היא חשבה רגע. "אז עזרת בחלק מההקמה של הפינה?" "לא. באתי אחרי שהקימו אותה. אבל קניתי צעצועים לילדים" "אתה נראה טוב" היא אמרה בסוף. הסמקתי מעט וגירדתי את ראשי, "תודה, אני מניח" היא צחקה בקלילות. "אני מתכוונת לעומת הפעם האחרונה שראיתי אותך אתה נראה מצוין" צחקתי איתה. "אני מרגיש יותר טוב" הפעם האחרונה שהיא ראתה אותי היה לפני שנתיים. אחרי שפרנקי זרקה אותי. היא חייכה אליי שוב ופנתה ללכת. "חכי רגע, יש מצב שאולי נישאר בקשר הפעם?" שאלתי בחשש נזכר מפעמים ההן. היא חשבה לרגע, נאנחה וחייכה אליי שוב "כמובן" "אני אשמח לקבל את המספר שלך בשביל לשמור על הקשר" הנחתי שהיא החליפה מספר מלפני שנתיים. אני כן, אחד המעריצים מצא את המספר הנכון שלי והפיץ אותו לאינטרנט. היו לי יותר מ1000 שיחות ביום, לכן נאלצתי להחליף מספר. היא הרימה גבה, אך לא התלוננה. היא לקחה את העט שהיה תלוי על הכיס בחולצה שלה, ורשמה לי את המספר על כף ידי ולאחר מכן חייכה והלכה. התיישבתי ליד אנג'ל שהמשיכה לזמזם את השיר שלה ולצייר פרפרים. "אולי אתה והיא תהיו אימא ואבא? כמו נסיך ונסיכה. ואז אתם תתאהבו ותהייה לכם ארמון גדול גדול" היא הפסיקה לצייר לרגע והביטה בי. חייכתי אליה, ליטפתי לה את הראש, "אולי יום אחד זה יקרה" היום הראשון בעבודה תמיד מעייף. במיוחד במסגרת הזאת. אחרי האוניברסיטה הכל נראה שונה. אני לא יודעת איך אבל הכל השתנה. סיימתי לפני חודש את התואר הראשון שלי בביורפואה ואני רוצה להמשיך לתואר שני, ובשביל זה אני צריכה לעבוד בבית חולים בתור אחות למשך כמה זמן. חזרתי הביתה עייפה, אך שמחה. כלומר איך אפשר להיות שמחים אחרי בית חולים? צחקתי לנוכח המחשבה שעברה לי בראש. אחת האחיות הבכירות בבית החולים עשתה לי סיור במחלקת הילדים. מחלקה נוראית. היא נראית מצויין אבל קשה היה לי לראות את הילדים הקטנים ששכבו שם חסרי אונים. היו שם כאלה שעוד לא מלאו להם 4 שנים והם כבר מאושפזים בבית החולים חסרי שיער מכמות הכימותרפיה שעשו להם. וכמובן שהיו שם גם כאלה שהיו מאושפזים הרבה זמן. וזה עוד יותר נורא, לראות איך הם הסתגלו לחיים בבית חולים מאשר לחיים בבית. ובאופן כמעט אירוני, פגשתי שם את דאגי פוינטר. הוא ישב שם עם ילדה קטנה מקשיב לה ברצינות. מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו הוא נראה הרבה יותר שונה. כלומר הוא בעל אותם תווי פנים נאים, אותו צבע שיער חום לא ברור, ועם אותן עיניים כחולות-אפורות גועשות, אך משהו בו היה שונה. פעם שעברה הוא נראה פגוע ועצוב היה קשה לו להתמודד עם כל מה שקרה לו, וממש יכולתי לראות את העצב והריקנות בעיניים שלו. אבל מה שהיה היום היה שונה לחלוטין הוא נראה טוב, הוא נראה מטופח, הוא לא היה עצוב בכלל ועיניו הקרינו כנות מטורפת. ניכר היה שהוא מאושר. וכן, נתתי לו את המספר שלי, בלי לחשוב בכלל, ובלי לחשוב על כל התוצאות. בלי לחשוב בכלל על כך שהלב שלי עוד מתאחה מהשיברון ועל כך שאני עוד לא לגמרי התגברתי על ג'יימס. אבל היי, קצת קשה להתגבר על מישהו שהיית איתו בקשר במשך שנה וחצי? אני וג'יימס היינו ביחד כמעט שנה וחצי. עד שתפסתי אותו בוגד בי. הייתה לנו מערכת יחסים נפלאה, ובאמת שכזאת עוד לא הייתה לי. אבל הוא הרס הכל. זה קרה לפני חודש, כמה ימים אחרי שסיימתי את התואר הראשון שלי. ראיתי אותו מתגנב עם איזשהי בלונדינית מאחורי הקמפוס, עקבתי אחריהם וראיתי איך שהם מתנשקים ומתחילים להתפשט. לא אמרתי מילה. חזרתי לדירה שמשותפת שלו וישבתי בשקט על הספה. מחכה שהוא יחזור. כשהוא חזר הוא התנהג כאילו כלום לא קרה ופשוט הדביק לי נשיקה על הלחי. שאלתי אותו למה יש לו ריח נשי והוא אמר כי הלך מאחורי מישהי, ואז פשט החטפתי לו סטירה וקראתי לו בוגד. סיפרתי לו שראיתי אותו מקודם והוא התכחש להכל. זרקתי אותו מהדירה ונעלתי את הדלת. אני לא זוכרת כמה בכיתי באותו יום, אבל אני יודעת בוודאות כי 2 מכילי גלידה הלכו. ועכשיו, התחלתי בחיים חדשים. אני גרה לבד, התחלתי לעבוד, יש לי חברות נהדרות. מה עוד צריך? נכון, בן זוג. מילאתי את האמבט, ונכנסתי לתוכו, מנסה להירגע ולנוח. חשבתי על כל היום שעבר עליי ועל כל מה שאני רוצה להשיג. אני די בטוחה שייקח זמן לחיי להסתדר, ושאני צריכה להתאזר בסבלנות. יצאתי מהאמבט במגבת ונכנסתי לחדר שינה. נשכבתי במיטה כמה דקות בשביל להתקרר והכל נראה מעורפל. התעוררתי עם השעון מעורר שלי.לא הבנתי מה אני עושה במיטה. או למה אני מתחת לשמיכה עם מגבת. צחקתי לעצמי, כנראה הייתי עייפה מדיי ונרדמתי במגבת. אופייני לי. התארגנתי ויצאתי שוב לבית חולים. לא היה הרבה עבודה וסתם ישבתי בדלפק, מידי פעם עונה לטלפונים, אשר ביררו את שלום הילדים. טלפון אחד הפתיע אותי במיוחד.
ושבוע הבא אני אפרסם כמה פיקים קצרים שכתבתי 
