Constantly in the darkness

[רעוּת]

Constantly in the darkness

אני כל הזמן חושבת שאני צריכה להפסיק עם זה כבר. להפסיק להיות עייפה, כי אי אפשר באמת לתפקד ככה (אז למה אני לא הולכת לישון..?) ולהפסיק לחלום כי אני לא מצליחה להשתחרר מזה אח"כ ולהפסיק לחשוב על זה ברגע שאני מתעוררת. אני צריכה להפסיק להתגעגע, כדי שזה יכאב פחות. זה לא יכול לכאוב פחות כל עוד אני מתגעגעת ככה. איך מפסיקים להתגעגע...? (אני צריכה לא לבכות כל פעם שאני חושבת עליהם באמת, אפילו אם זה כבר קורה פחות, ואני צריכה למצוא לי דברים אחרים שימלאו אותי, ואני עושה את זה אבל זה עדיין לא מספיק, אני לא חושבת שיש משהו שיספיק, בסוף זה תמיד חוזר לשם, לריקנות הזאת, ואני יוצאת ומחייכת ושמחה אבל שום דבר לא מרגיש לי אמיתי יותר). אני צריכה להפסיק לכתוב כי זה כבר לא באמת עוזר. יכולתי לישון עוד שעה במקום זה. אני צריכה לרצות את זה יותר, את מה שעכשיו, ולהתמקד במה שעכשיו ולא במה שהיה כי אי אפשר לשנות ולא במה שיהיה כי אני לא יכולה לדעת, למה זה כלכך קשה פשוט ליהנות ממה שעכשיו...? עוד מעט 2008, ואני זוכרת שפעם זה נראה לי כלכך רחוק, כשניסיתי לחשוב מה יהיה 10 שנים אחרי, ב-2008, וחשבתי שאני אהיה כבר בת 22, ואני בטח אהיה באונ' ואני בטח אדע מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה- ואני כבר אלמד לחיות עם זה, כי 10 שנים זה מספיק זמן, אז זה מפחיד אותי עכשיו, כי נשארו רק עוד 10 חודשים עד אז, ופעם ,מזמן, אני החלטתי שכשיעברו 10 שנים אז זה כבר יהיה אחרת, הכל יהיה אחרת, אבל זה לא ככה, כי גם אם אני אהיה בת 22 וגם אם אני אהיה באונ' ואפילו אם אני אחליט מה אני רוצה להיות כשאני אהיה גדולה-- זה הכל חיצוני, זה לא באמת, כשאני חושבת עליו אני עדיין אותה ילדה בת 12.5 שהעולם שלה התמוטט והיא לא יודעת מה עושים עכשיו, ואף אחד לא יודע מה עושים עכשיו, כבר אי אפשר לבקש מאבא ואמא שיעזרו כי הם לא באמת שם יותר, וגם ככה לא הייתי פונה אליהם, הייתי פונה אליו אבל הוא לא שם, ואני לא יודעת מה עושים עכשיו ואיך ממשיכים, עוד מעט 10 שנים ואני ממשיכה סתם מכוח האינרציה או משהו כזה, בלי באמת לדעת איך או למה או מה אני עושה פה בכלל, זה לא משנה שאני כבר בת 21 ושאני יודעת להסתדר לבד בכלכך הרבה מובנים, פה אני עדיין לא יודעת, מהדברים הכי קטנים כמו איך-לספר-עליו-בלי-שיברחו-ממני, לדברים הכי גדולים כמו איך-להפסיק-להתגעגע-כבר, אני לא יודעת, כל השאר לא באמת חשוב, זה הכל רק כלפי חוץ, לא באמת המשכתי הלאה כמו שחושבים, ואני עוד כלכך רחוקה מהלהתגבר על זה. [אני לא מסוגלת לדמיין את היום שבו יעברו 10 שנים, למרות שזה דפוק לגמרי, כי במה זה שונה מ-8 או 9 או 11? ועדיין, אני לא יכולה, כאילו שזה הדד-ליין, אבל יש עוד כלכך הרבה דברים שבכלל לא התחלתי להתמודד איתם, ואני מפחדת, כי מתישהו אני אהיה חייבת, אני לא מצליחה להתמודד עם העבר ואני לא מצליחה להתמקד בהווה, והעתיד מפחיד אותי מדי, אז מה כבר נשאר...? החלטתי פעם שכשיעברו 10 שנים אני כבר אהיה אחרת, וכלכך הרבה דברים באמת השתנו, אבל זה הכל כלפי חוץ, כי כשזה מגיע לזה אני לא מצליחה להתבגר (ולהתגבר) אני עדיין אותה ילדה בת 12.5 שקיבלה את המחזור הראשון שלה ואמא אמרה לה "עכשיו את כבר גדולה", ובדיוק שבוע אח"כ הוא נהרג, בגלל זה אני זוכרת, ועדיין המילים האלה הדהדו בי, 'עכשיו את כבר ג-ד-ו-ל-ה', הכל התמוטט ואני לא חושבת שבאמת הבנתי, אני לא יודעת מתי באמת הבנתי, לפעמים אני עדיין לא מבינה].

 

[lital172]

אני לא חושבת שאפשר להפסיק להתגעגע

אבל אני מנסה לקוות ולהאמין שעם הזמן נלמד להסתכל על הגעגוע לא רק בעצב, אלא גם בגעגוע מתוק ודמעה. כמו שאת מתארת אותו, ואיך שגם שהכי עצוב לך, את מצליחה להצחיק אותי עם הפרטים הכי קטנים.אין לי ספק שאת הבן אדם שאני מכירה שכותבת הכי יפה שראיתי בחיים שלי. הגעגוע אליו תמיד יהיה, אבל אולי לאט לאט תלמדי להסתכל על זה בשמחה מהולה בעצב, לזכור את הדברים הטובים, השטויות שלכם ביחד, והאהבה שלא נגמרת. לדמוע שהוא לא איתך אבל לא לשכוח ת כל הרגעים שהיו לכם ביחד. כי הם לעד ישארו איתך בלב. אני מבינה אותך, זה מפחיד שהזמן עובר, זה רק מראה כמה זה סופי, וכמה העולם לא נעצר. גם שאצלך סוף העולם הגיע. זה קשה שההזמן עובר והוא לא שב. אני חושבת שאת לעולם לא צריכה לכתוב על זה. כתיבה היא התרופה ללב שלנו, לפרוק הכל. את כל העצב .. לתת ללב להרגיש ולהיזכר באותם רגעים, וגם לכאוב שצריך. אני שמחה שאת מוצאת דברים שימלאו אותך, שאת רואה שיש דברים טובים בחיים, ובסוף זה תמיד חוזר לריקנות, כי עברת דבר נורא קשה, לאבד אח, אני לא יכולה להבין עד כמה זה כואב, רק לחשוב על זה שיקרה משהו לאחיות שלי.. ואני רוצה להגיד לך תהיי חזקה ומצד שני אל תהיי חזקה, תבכי ,תשברי, תתני לדמעות לצאת ולאנשים סביבך לחבק אותך. מין שילוב של תהיי חזקה אבל תבכי שצריך. כי מותר לך. כי את זקוקה לזה. עברת כל כך הרבה רעות, התבגרת, הייתה לך אהבה ראשונה, למדת הרבה דברים, את נפלאה עם ילדים. ואני יודעת שיש דברים שתמיד יכאיבו והדמעות יבואו לגרון. שישאלו אותך כמה אחים יש לך. ולא תדעי מה להגיד. רציתי להגיד לך שאח שלך תמיד יהיה אח שלך, לא משנה מה, הוא איתך בלב, למרות שזה לא מספיק, הוא שם, והשיחות שאת מנהלת איתו, זה כל כך מרגש לראות את זה, את בן אדם מדהים רעותי, ואני יודעת שיהיה לך טוב ותתגברי על כל זה. ולהתגבר זה לא אומר לשכוח, זה אומר ללמוד לחיות עם זה, ולדעת שהוא איתך בכל צעד וצעד, אני מאמינה שהוא מסתכל אלייך מלמעלה ומחייך לראות את האחות הקטנה שלו גדלה וכל כך יפה, ומצחיקה כמו תמיד. לאט לאט, זה הזמן שלך, שתוכלי את תתמודדי, את מתמודדת כל כך יפה, והלוואי ויכולתי לחבק אותך, כל מכתב שלך אליו, רציתי רק לחבק אותך חזק, ולדמוע יחדאיתך. נכנסת לי ללב דרך המכתבים שלך. ודרכך אני זכיתי להכיר אותו, את יואבי שלך. וכל יום זיכרון אני נזכרת באח המדהים שלך, במכתבים המרגשים שלך, ומוחה דמעה ומחייכת על כל הצחוקים שלכם ביחד. אני מאמינה בך, ואני יודעת שיהיה בסדר, למרות הכל, את חזקה. רק רציתי להגיד שאני קוראת אותך תמיד, לפעמים אין מילים,אבל רציתי שתדעי שאין מכתב שאני לא מפספסת. זה שאת כותבת לו מראה שאת מתמודדת, שאת לא מכחישה. כל המכתבים שלך זה התייחדות איתו. הוא לעד יהיה בליבך, הוא חי דרכך.

וכל האהבה שבעולם. את מדהימה

 

[רעוּת]

תודה...../images/Emo23.gif

 

[רעוּת]

[אומרים שבלוויות אתה בוכה על עצמך].

[נועם רותם שר את זה בגלגלצ או משהו כזה. בלוויות אתה בוכה על עצמך. אין לזה סוף. או משהו כזה. אני בוכה עליו. כי אצלו לא הספקתי. הייתי בהרבה לוויות מאז, בחלק אפילו בכיתי. גם עליו. בעיקר]. .... הכל או כלום כבר אין לי כוח. קצת אחרי ששמו את השיר הזה ברקע אתמול היא מספרת לי שחבר של אח שלה נהרג בפיגוע ירי, ואני חושבת איך תמיד הכל מתגמד כשקורים כאלה דברים, וזה לא משנה על מה חשבת דקה קודם או בגלל מה היית מבואס, כשקורה משהו כזה הכל נעצר באותו רגע ולוקח זמן עד ששוב ממשיכים. וזה כאב, כי הוא רק ילד, ולמה הוא צריך לעבור את זה בכלל, זאת בטח ההלוויה הצבאית הראשונה שלו, ואיזה עצוב זה שאומרים "הראשונה", כאילו ברור שיהיו עוד. לפחות השירים ברקע לא היו שמחים מדי, כי הרגשתי קצת אשמה שכשצחקתי עם חברות שלי, אז שמו אותו באדמה. למרות שזה מפגר, כי ככה זה תמיד, וגם ששמו את אח שלי באדמה היו אנשים שצחקו וחיו את החיים שלהם בלי לדעת שאצלנו הכל התמוטט. כל שנה בתאריך שלו אני רואה איך הכל בחוץ כרגיל, כמו שבטח היה ביום שהוא נהרג- שמו אותו באדמה והתחיל להחשיך ואנשים חזרו הביתה מהעבודה למשפחות שלהם והחנויות בקניון היו פתוחות וברדיו לא שידרו רק שירים עצובים, למרות שאני כבר לא זוכרת איזה שירים היו ברדיו בתקופה ההיא. ועכשיו אפילו אצלנו כבר לא מדברים על זה, אפילו לא בתאריך שלו, יותר קל ככה לפעמים, אני יכולה להעסיק את עצמי בדברים שטחיים ולנסות לשכוח. אבל לפעמים אני דווקא מעדיפה את יום הזיכרון, כי אז הכל נעצר אצל כולם, ולשם שינוי אני לא מרגישה שזאת רק אני שדפוקה. כי מותר לי לא להמשיך הלאה, אולי הייתי רוצה יותר ימים כאלה, שבהם יהיה לי מותר לא להמשיך. רק בלי כל הטקסים שנלווים לזה וההתמוטטות עצבים שלפני. (ועכשיו זה כמעט האמצע, בין התאריך שלו לבין יום הזכרון, ואני מרגישה שזה כן פחות דומיננטי, אבל אני עדיין לא מצליחה להמשיך באמת. הוא עדיין החור באמצע שלי, שכל דבר שמח נופל לתוכו). .Hold onto nothing As fast as you can אני לא יודעת מה אני רוצה. זאתאומרת, אני יודעת טוב מאוד- אני יודעת שאני רוצה להתקבל לעבודה. ולהיות טובה בזה. ולא להיות במינוס. בלי לקחת שקל מההורים. בינתיים זה בסדר. ושתיגמר השביתה. ושלא תיגמר השביתה. וממוצע 95. להתרגל לזה. ולשרוד את השלוש שנים האלה. וגם ליהנות. ולהתקבל לתואר שני. ועוד כמה דברים. אז למה אני לא מאמינה שגם אם יהיה לי את כל זה, זה יספיק? מה עוד צריך, לעזאזל. מה אני בכלל רוצה. (לפעמים נראה לי שאני מקולקלת מדי). .Still, pretty good year (אם מתעלמים מהחודשיים האחרונים. או משהו כזה).

 

[רעוּת]

../images/Emo128.gif

"You know when you've cried and cried, and you really can't cry anymore, so you're very quiet?"​

..... [Andthoughtsyouthoughtyou'dnevertellLinemeupinsinglefileWithallyourgrievancesStarebutIcantaste You'restillalivebelowthewasteRipplescomeandripplesgoAndripplebacktome---]​

(טורי).

 

[so are you to me]

וואי, זה כזה, טריגרים. {}