אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
d
- פותח הנושא t-man
- פורסם בתאריך
6
אוון ה-29 במאי, "אובר דה אדג'" פיי פר וויו (תשלום עבור צפיה. י.ג.) מקנזס סיטי, מיזורי היה האירוע הראשון מזה שנים שלא לקחתי בו חלק מרכזי. הייתי שקוע בקרב של 8 אנשים, בו יכולותי לא נראו לעין. בדרך כלל, שפעתי רעיונות ואף לקחתי חלק מנהיגותי בקרבות מסוג זה, אך הפעם החלטתי להתמקד בכתיבה (פולי כתב באותו זמן את ספרו – "have a nice day”. י.ג.) במשך כל היום הזה בטקסס, ולהשאיר את הדאגות לקרב ליידי 7 חברי האחרים. הייתי מאוד מרוצה מקצב הכתיבה באותו יום כאשר האירוע החל. כתבתי בתוך משרד הפקה ריק, בעל מקלט טלויזיה פרטי משלו. בשל עבודתי הצצתי במרקע רק מדי פעם. באחת ההצצות ראיתי ראיון עם אוון הארט שהיה לבוש בתלבושת ה-"בלו בלייזר" שלו. אוון שיחק את ה"בלו בלייזר" כגיבור על מושפל, שטען בראיון הזה שה"גודפאדר" מרתיח את דמו הכחול. רבים הרגישו שדמות זו, שנכפתה על אוון, הייתה מעיין חבטה בדמויות ה-"בייביפייס" של שנות ה-80, וגם חבטה באחיו – ברט הארט, אך אני ראיתי זאת פשוט כדמות משעשעת ולא מזיקה. הבלייזר היה הייל באותה תקופה, אך לדעתי תוך כמה חודשים הוא היה מקבל תגובה אדירה כ-פייס. צפיתי בראיון (ללא קול), וחייכתי, כפי שקרה בכל פעם שצפיתי באוון, לפני שחזרתי חזרה לעבודת הכתיבה. כשהחזרתי את מבטי לטלויזיה, המצלמה התמקדה בקהל, לזמן ממושך.שיערתי שיש בעיות טכניות, והמשכתי בכתיבה. כמה דקות מאוחר יותר הצצתי שוב במרקע, והקהל עדיין היה שם. עוד אני תוהה מה קרה, ואגדת ההיאבקות – פאט פאטרסון, נכנס לחדר, בשוויון נפש הוא שאל אותי אם ראיתי מה קרה? עניתי שאין לי מושג. "אוון נפל מהמסלול היישר לזירה" אמר, אך עדיין נראה רגוע. לא ידעתי מה לחשוב באותו רגע, אך קיוויתי שפאט, שאהב להתבדח עם הבחורים, סיפר עוד בדיחה גרועה. "פאט, אתה צוחק?" ,שאלתי, ולפתע פרץ פאט בבכי, "הוא שוכב בזירה כבר 10 דקות", אמר, "הם לא יודעים אם הוא חי או מת". הרגשתי קור בכל גופי בשעה שרצתי החוצה מהחדר, משאיר מאחורי את פאט מתיפח בלי הפסקה. הגעתי למסדרון, מצטלב, ומתפלל עבור אוון. מאחורי הקלעים הייתה קבוצה של מתאבקים, חלקם עומדים בשקט, המומים, וחלקם בוכים בלי בושה. כשהגעתי לכניסה לאולם, בדיוק גלגלו את האלונקה עם אוון לאמבולנס שהמתין במקום. החובש עצר אתה אלונקה, וביצע החיאה לאוון, כאשר אנחנו מקווים עדיין שהוא נמצא בחיים. בחור הגיע מהאולם, וישר רצתי לעברו. "הוא איננו" ,אמר. לא ידעתי מה לעשות. שום דבר בחיי לא הכין אותי למצב שכזה. נזכרתי שקולט (אישתו של פולי. י.ג.) והילדים הזמינו את האירוע בטלוויזיה, חשבתי עליהם, ועל הצורה בה הם מתמודדים עם הטרגדיה. דיואי (בנו של פולי. י.ג.) אהב את אוון, וידעתי שהוא יהיה מאוד עצוב. בנקודת זמן הזו עדיין לא ידעתי שרוב הצופים בבית כלל לא ראו את הנפילה. אוון היה אמור לרדת מהמסלול לזירה בעזרת ריתמה, שבצורה כלשהי השתחררה בזמן הירידה, וגרמה לו ליפול מרחק של קרוב ל-18 מטר לתוך הזירה. אפילו בזמן הנפילה למותו, אוון ביקש מהטכנאי והשופט לזוז מהדרך, ועל ידי כך, כנראה, הציל את חייהם. ג'ים רוס אמר לי מאוחר יותר שמיד לאחר הנפילה אוון זז, כאילו ניסה להתישב, אך מיד נשכב שוב, ולא זז עוד. למרות שרוס ולולר המשיכו להגיד לצופים בבית שזה לא חלק מהתכנית, וזה לא קטע היאבקות, רבים מהצופים האמינו שזה כן חלק מהתסריט. למשפחתי לא היה מושג מה קרה, הם חשבו, כמוני, שהייתה תקלה טכנית, והלכו לשחק בזמן העיכוב. שיחת הטלפון שלי הייתה הפתעה גמורה עבורם. "הלו" אמרה קולט, ואני מצאתי את עצמי לא מסוגל להוציא הגה מפי. פי נפתח אך כל קול לא נשמע. "הלו, הלו..." חזרה ואמרה קולט, פחדתי שהשתיקה בצד השני תגרום לה לנתק את השיחה. לבסוף הצלחתי לדבר, והמילים הקשות ביותר שאמרתי בחיי יצאו בצורה כה רכה: "אני חושב שאוון מת". "אוון מת"?!?! צעקה קולט, וברגע זה הבנתי לראשונה שמשפחתי לא ידעה דבר. מיד שמעתי את דיואי פורץ בבכי, הדקות הבאות בשיחת הטלפון מעורפלות אצלי ואיני זוכר מהן דבר. אני זוכר את קולה הקט של נואל (ביתו של פולי. י.ג.), עדיין צעיר מכדי להבין מה קרה, שואל: "איפה אוון"? "הוא בגן עדן, חמודה, אוון בגן עדן". היא עדיין לא הבינה ושאלה שוב: "אבל איפה הוא?". בנקודה זו כבר בכיתי, וקולי רעד כשניסיתי להסביר. "אוון עם המלאכים, קטנה שלי, הוא עם המלאכים בשמים" נואל בכתה כעט יותר, אני חושב שזה משום שהיא אף פעם לא שמעה את אביה כל כך עצוב כמו שהיה בגלל אוון. אני לא חושב שהיא יכלה להבין את המשמעות המלאה של המוות. "אבל איפה הוא"?? ,היא התיפחה. קולט לקחה את שפורפרת הטלפון, בעוד היא מחזיקה את נואל ואומרת לה שהכל יהיה בסדר. באולם שום דבר לא נראה בסדר. קרב נוסף התרחש בזירה. רציתי שהאירוע כולו יתבטל. מאוחר יותר אמרו הרבה אנשים שהתכנית המשיכה כי זה מה שאוון היה רוצה שיקרה. אין לי מושג מה באמת אוון היה רוצה, ואם בכלל מישהו יכול לנחש זאת. אחרי כל הזמן שעבר עדיין אינני יודע מה התשובה הנכונה, ואם בכלל יש תשובה נכונה במקרה זה. אישית, אם זה היה קורה לי, הייתי רוצה לא רק שהתכנית תופסק, אלא גם שכל העולם יעצר יחד איתה. אין כאן שאלה של נכון או שגוי, ואין מישהו להאשים אותו. עד כמה שאני מקווה שתהיה השלמה מצד משפחת הארט עם העניין, אינני יודע אם יש תשובה נכונה למה שקרה באותו לילה בקנזס סיטי. על פטירתו של אוון הארט הכריזו דקות ספורות לפני התחלת הקרב שלי. הצופים בבית התוודעו ולחדשות הקשות, בעוד שלקהל באולם לא היה מושג מה קרה. שוב, אינני יודע אם הייתה זו החלטה ראויה, או אם יש בכלל החלטה ראויה במקרה שכזה. מה כן אני יודע הוא שפחדתי לצאת החוצה לזירה ולהשתתף בקרב, בלילה שהיה הלילה הנורא ביותר בתולדות הספורט שלנו. הייתי חסר תחושה בשעה שחציתי את המסך. השופט הזהיר אותנו מחור בזירה, בדיוק ליד הפינה שלנו. עמדתי ליד החור מעל ל-10 דקות ולא הבנתי שהחור נגרם כתוצאה מנפילתו של אוון. הסתכלתי על כתמי הדם, במרחק של לא יותר מ-3 פיט מרגלי, ולא הבנתי שזהו דמו של אוון. הרגשתי בחילה, ואף שנאה, כאשר הקהל עודד בזמן הקרב. אני זוכר את צ'יינה בוכה לאחר הקרב שלה, חושב לעצמי איזה אדם יתיח בה עלבונות כה קשים בצילה של טרגדיה כל כך גדולה. אף אחד מאיתנו לא ידע עדיין כי הקהל באולם אינו יודע דבר על מותו של אוון. אני רוצה לחשוב שאוהדי היאבקות, בכללותם, אינם קרי לב. אני רוצה לתת לצופים באולם באותו ערב להנות מהספק. בתקווה, הם לא ידעו מה קרה לאוון. יכול גם להיות, שהם ראו כל כך הרבה תעלולי צניחה על סף מוות, עד שלא חשבו שטרגדיה כזו יכולה לקרות. אני מאמין שהמתאבקים האחרים גם הוציאו אפשרות כזו ממוחם. אני מסתכל כעט אחורה למצבים שהעמדתי את עצמי בפני סכנת חיים ומבין שבזמנים הללו לא נתתי לפחדים כאלה להכנס לתוך מוחי, ואילו הייתי אף מזלזל בסיכונים הללו. כשאנו מתמודדים עם דוגמאות אותנטיות של התמותה של עצמנו קשה לנו לקבל את הדברים. אנחנו לא מוכנים להודות שטרגדיות קורות. כש-דרן דרוזדוב נפצע בצוואר ב-נאסאו קוליסיאום, 7 באוקטובר 1999, כולנו חשבנו שהוא יעמוד בחזרה על הרגליים. מחשבות הפכו לתקוות, ותקווה לתפילות. התפילות הפכו למציאות. דרן דרוזדוב נלקח באמבולנס, ולא שב ללכת עוד מאז. היה לנו משמר עבור דרוז באותו הלילה בבית החולים. לפחות 20
אוון ה-29 במאי, "אובר דה אדג'" פיי פר וויו (תשלום עבור צפיה. י.ג.) מקנזס סיטי, מיזורי היה האירוע הראשון מזה שנים שלא לקחתי בו חלק מרכזי. הייתי שקוע בקרב של 8 אנשים, בו יכולותי לא נראו לעין. בדרך כלל, שפעתי רעיונות ואף לקחתי חלק מנהיגותי בקרבות מסוג זה, אך הפעם החלטתי להתמקד בכתיבה (פולי כתב באותו זמן את ספרו – "have a nice day”. י.ג.) במשך כל היום הזה בטקסס, ולהשאיר את הדאגות לקרב ליידי 7 חברי האחרים. הייתי מאוד מרוצה מקצב הכתיבה באותו יום כאשר האירוע החל. כתבתי בתוך משרד הפקה ריק, בעל מקלט טלויזיה פרטי משלו. בשל עבודתי הצצתי במרקע רק מדי פעם. באחת ההצצות ראיתי ראיון עם אוון הארט שהיה לבוש בתלבושת ה-"בלו בלייזר" שלו. אוון שיחק את ה"בלו בלייזר" כגיבור על מושפל, שטען בראיון הזה שה"גודפאדר" מרתיח את דמו הכחול. רבים הרגישו שדמות זו, שנכפתה על אוון, הייתה מעיין חבטה בדמויות ה-"בייביפייס" של שנות ה-80, וגם חבטה באחיו – ברט הארט, אך אני ראיתי זאת פשוט כדמות משעשעת ולא מזיקה. הבלייזר היה הייל באותה תקופה, אך לדעתי תוך כמה חודשים הוא היה מקבל תגובה אדירה כ-פייס. צפיתי בראיון (ללא קול), וחייכתי, כפי שקרה בכל פעם שצפיתי באוון, לפני שחזרתי חזרה לעבודת הכתיבה. כשהחזרתי את מבטי לטלויזיה, המצלמה התמקדה בקהל, לזמן ממושך.שיערתי שיש בעיות טכניות, והמשכתי בכתיבה. כמה דקות מאוחר יותר הצצתי שוב במרקע, והקהל עדיין היה שם. עוד אני תוהה מה קרה, ואגדת ההיאבקות – פאט פאטרסון, נכנס לחדר, בשוויון נפש הוא שאל אותי אם ראיתי מה קרה? עניתי שאין לי מושג. "אוון נפל מהמסלול היישר לזירה" אמר, אך עדיין נראה רגוע. לא ידעתי מה לחשוב באותו רגע, אך קיוויתי שפאט, שאהב להתבדח עם הבחורים, סיפר עוד בדיחה גרועה. "פאט, אתה צוחק?" ,שאלתי, ולפתע פרץ פאט בבכי, "הוא שוכב בזירה כבר 10 דקות", אמר, "הם לא יודעים אם הוא חי או מת". הרגשתי קור בכל גופי בשעה שרצתי החוצה מהחדר, משאיר מאחורי את פאט מתיפח בלי הפסקה. הגעתי למסדרון, מצטלב, ומתפלל עבור אוון. מאחורי הקלעים הייתה קבוצה של מתאבקים, חלקם עומדים בשקט, המומים, וחלקם בוכים בלי בושה. כשהגעתי לכניסה לאולם, בדיוק גלגלו את האלונקה עם אוון לאמבולנס שהמתין במקום. החובש עצר אתה אלונקה, וביצע החיאה לאוון, כאשר אנחנו מקווים עדיין שהוא נמצא בחיים. בחור הגיע מהאולם, וישר רצתי לעברו. "הוא איננו" ,אמר. לא ידעתי מה לעשות. שום דבר בחיי לא הכין אותי למצב שכזה. נזכרתי שקולט (אישתו של פולי. י.ג.) והילדים הזמינו את האירוע בטלוויזיה, חשבתי עליהם, ועל הצורה בה הם מתמודדים עם הטרגדיה. דיואי (בנו של פולי. י.ג.) אהב את אוון, וידעתי שהוא יהיה מאוד עצוב. בנקודת זמן הזו עדיין לא ידעתי שרוב הצופים בבית כלל לא ראו את הנפילה. אוון היה אמור לרדת מהמסלול לזירה בעזרת ריתמה, שבצורה כלשהי השתחררה בזמן הירידה, וגרמה לו ליפול מרחק של קרוב ל-18 מטר לתוך הזירה. אפילו בזמן הנפילה למותו, אוון ביקש מהטכנאי והשופט לזוז מהדרך, ועל ידי כך, כנראה, הציל את חייהם. ג'ים רוס אמר לי מאוחר יותר שמיד לאחר הנפילה אוון זז, כאילו ניסה להתישב, אך מיד נשכב שוב, ולא זז עוד. למרות שרוס ולולר המשיכו להגיד לצופים בבית שזה לא חלק מהתכנית, וזה לא קטע היאבקות, רבים מהצופים האמינו שזה כן חלק מהתסריט. למשפחתי לא היה מושג מה קרה, הם חשבו, כמוני, שהייתה תקלה טכנית, והלכו לשחק בזמן העיכוב. שיחת הטלפון שלי הייתה הפתעה גמורה עבורם. "הלו" אמרה קולט, ואני מצאתי את עצמי לא מסוגל להוציא הגה מפי. פי נפתח אך כל קול לא נשמע. "הלו, הלו..." חזרה ואמרה קולט, פחדתי שהשתיקה בצד השני תגרום לה לנתק את השיחה. לבסוף הצלחתי לדבר, והמילים הקשות ביותר שאמרתי בחיי יצאו בצורה כה רכה: "אני חושב שאוון מת". "אוון מת"?!?! צעקה קולט, וברגע זה הבנתי לראשונה שמשפחתי לא ידעה דבר. מיד שמעתי את דיואי פורץ בבכי, הדקות הבאות בשיחת הטלפון מעורפלות אצלי ואיני זוכר מהן דבר. אני זוכר את קולה הקט של נואל (ביתו של פולי. י.ג.), עדיין צעיר מכדי להבין מה קרה, שואל: "איפה אוון"? "הוא בגן עדן, חמודה, אוון בגן עדן". היא עדיין לא הבינה ושאלה שוב: "אבל איפה הוא?". בנקודה זו כבר בכיתי, וקולי רעד כשניסיתי להסביר. "אוון עם המלאכים, קטנה שלי, הוא עם המלאכים בשמים" נואל בכתה כעט יותר, אני חושב שזה משום שהיא אף פעם לא שמעה את אביה כל כך עצוב כמו שהיה בגלל אוון. אני לא חושב שהיא יכלה להבין את המשמעות המלאה של המוות. "אבל איפה הוא"?? ,היא התיפחה. קולט לקחה את שפורפרת הטלפון, בעוד היא מחזיקה את נואל ואומרת לה שהכל יהיה בסדר. באולם שום דבר לא נראה בסדר. קרב נוסף התרחש בזירה. רציתי שהאירוע כולו יתבטל. מאוחר יותר אמרו הרבה אנשים שהתכנית המשיכה כי זה מה שאוון היה רוצה שיקרה. אין לי מושג מה באמת אוון היה רוצה, ואם בכלל מישהו יכול לנחש זאת. אחרי כל הזמן שעבר עדיין אינני יודע מה התשובה הנכונה, ואם בכלל יש תשובה נכונה במקרה זה. אישית, אם זה היה קורה לי, הייתי רוצה לא רק שהתכנית תופסק, אלא גם שכל העולם יעצר יחד איתה. אין כאן שאלה של נכון או שגוי, ואין מישהו להאשים אותו. עד כמה שאני מקווה שתהיה השלמה מצד משפחת הארט עם העניין, אינני יודע אם יש תשובה נכונה למה שקרה באותו לילה בקנזס סיטי. על פטירתו של אוון הארט הכריזו דקות ספורות לפני התחלת הקרב שלי. הצופים בבית התוודעו ולחדשות הקשות, בעוד שלקהל באולם לא היה מושג מה קרה. שוב, אינני יודע אם הייתה זו החלטה ראויה, או אם יש בכלל החלטה ראויה במקרה שכזה. מה כן אני יודע הוא שפחדתי לצאת החוצה לזירה ולהשתתף בקרב, בלילה שהיה הלילה הנורא ביותר בתולדות הספורט שלנו. הייתי חסר תחושה בשעה שחציתי את המסך. השופט הזהיר אותנו מחור בזירה, בדיוק ליד הפינה שלנו. עמדתי ליד החור מעל ל-10 דקות ולא הבנתי שהחור נגרם כתוצאה מנפילתו של אוון. הסתכלתי על כתמי הדם, במרחק של לא יותר מ-3 פיט מרגלי, ולא הבנתי שזהו דמו של אוון. הרגשתי בחילה, ואף שנאה, כאשר הקהל עודד בזמן הקרב. אני זוכר את צ'יינה בוכה לאחר הקרב שלה, חושב לעצמי איזה אדם יתיח בה עלבונות כה קשים בצילה של טרגדיה כל כך גדולה. אף אחד מאיתנו לא ידע עדיין כי הקהל באולם אינו יודע דבר על מותו של אוון. אני רוצה לחשוב שאוהדי היאבקות, בכללותם, אינם קרי לב. אני רוצה לתת לצופים באולם באותו ערב להנות מהספק. בתקווה, הם לא ידעו מה קרה לאוון. יכול גם להיות, שהם ראו כל כך הרבה תעלולי צניחה על סף מוות, עד שלא חשבו שטרגדיה כזו יכולה לקרות. אני מאמין שהמתאבקים האחרים גם הוציאו אפשרות כזו ממוחם. אני מסתכל כעט אחורה למצבים שהעמדתי את עצמי בפני סכנת חיים ומבין שבזמנים הללו לא נתתי לפחדים כאלה להכנס לתוך מוחי, ואילו הייתי אף מזלזל בסיכונים הללו. כשאנו מתמודדים עם דוגמאות אותנטיות של התמותה של עצמנו קשה לנו לקבל את הדברים. אנחנו לא מוכנים להודות שטרגדיות קורות. כש-דרן דרוזדוב נפצע בצוואר ב-נאסאו קוליסיאום, 7 באוקטובר 1999, כולנו חשבנו שהוא יעמוד בחזרה על הרגליים. מחשבות הפכו לתקוות, ותקווה לתפילות. התפילות הפכו למציאות. דרן דרוזדוב נלקח באמבולנס, ולא שב ללכת עוד מאז. היה לנו משמר עבור דרוז באותו הלילה בבית החולים. לפחות 20
6
מתאבקים, כמו גם משפחת מקמהון, חיכו לפיסת מידע על מצבו של דרוז. די לו בראון, שהיה עם דרוז בזירה בזמן הפציעה, התכנס עם עצמו בצער. אחרי כמה שעות, דרן הובל החוצה על אלונקה, וביקש לדבר עם די לו. ממקום מושבי יכולתי לשמוע את דרוז אומר ל-די לו לא להאשים את עצמו, ושזו הייתה אשמתו שלו. זה היה הדבר האמיץ ביותר ששמעתי. מאוחר יותר באותו לילה קיבלנו חדשות שצילום הרנטגן של דרוז יצא שלילי, והרופא אמר שיכול להיות שהתחושה ברגליו של דרוז תחזור ביום שלמחרת. כולנו, אני חושב, לקחנו את זה כמובן מאליו שההרגשה ברגליו תחזור למחרת היום, והאוירה בחדר ההמתנה הפכה לעליזה יותר. הרגשנו חסינים מכל פגע. התחושה לא חזרה לרגליו של דרוז ביום למחרת, גם לא ביום שלאחר מכן. ביקרתי את דרן פעמיים בבית החולים ושלחתי לו 2 מכתבים לאחר מכן. ואחר כן...כלום. אני חושב על דרוז כמה פעמים בכל יום, אך אני לא מתקשר. לא הייתי חבר קרוב במיוחד של דרן, אבל כן הייתי חבר. נהניתי במחיצתו, ותמיד אזכור את מה שאמר לי בחדר ההלבשה לאחר ה-"רויאל ראמבל". אני יודע שהוא העריץ אותי, ונהנה לשמוע ממני. אני לא מחשיב עצמי כקר לב, ואני חושב שאני כן אכפתי. אני חושב שלא שמרתי על קשר עם דרוז מאותה הסיבה שלא דיברתי עם אשתו של אוון, מרתה, ומאותה הסיבה שלא דיברתי עם אחיו של אוון – ברט. זה בגלל שכמו רוב האנשים במקצוע הזה אני מפחד. מפחד שלא אדע מה להגיד. מפחד שלא אדע מה לעשות.אבל במיוחד מפחד, כי זה יכל לקרות גם לי. פדרצית ההיאבקות העולמית (wwf) הקדישה את תכנית יום המחרת לאוון. כל מי שלא רצה להתאבק, לא היה חייב. אני כן השתתפתי, ומצאתי את זה מרפא. לא היה תסריט. מי שרצה יכל לדבר על אוון, והקטעים הללו שודרו בתכנית. הלוואי ויכלו להראות קטעים של אוון, אך אני מבין מדוע לא עשו זאת. רוב הרגעים הגדולים של אוון ב- wwf היו כהייל מתועב. היה זה חסר טעם להראות קטעים בהם השדרנים מטיחים האשמות באוון. הרגשתי שהתכנית הייתה מכובדת בכוונותיה, אך מרבית המרואיינים לא הכירו את אוון האמיתי. חלקם דיברו על כך שהוא חי כדי להופיע בפני מעריציו. אחרים דיברו על כך שמתאבקי ה- wwf היו כמו המשפחה השניה שלו. אני מרגיש שהכרתי את אוון בצורה טובה מאוד. לא כמו אחרים, אבל מספיק טוב כדי לדעת איפה שכנה התשוקה שלו. אוון נהנה מההופעה, ולעיתים אפילו אהב אותה עד מאוד, אך הוא לחלוטין לא חי עבור ההופעה. אוון אהב את המתאבקים, חלקם יותר, חלקם פחות, אך הם לא היו המשפחה השניה שלו. הייתה לו משפחה – אשה, בן ובת שאותם אהב, ועבורם הקדיש את חייו. נכחתי בהלוויה של אוון בקלגרי כמה ימים לאחר מכן, כמו רוב המתאבקים שהכירו אותו במרוצת השנים. מאוד חשוב היה לי לשמוע שמשפחת הארט העריכה את דברי בתכנית המיוחדת שהוקדשה לאוון. חשוב אף יותר הייתה העובדה שמרתה הארט סיפרה לי שהייתי מהאהובים על אוון, ושהוא החשיב אותי אחד מה"חברה הטובים". אוון הארט איננו, אך הזיכרון ממנו נשאר. סיפורים על המתיחות האגדיות שלו מועלים בחום, וזיכרונות ממנו עדיין גורמים לי לצחוק גדול. חלק עדיין גורמים לי לבכות. תמונה עתיקת יומין של אוון, טרי פאנק ושלי, לבושים כגנרלים ממלחמת האזרחים שמורה במקום של כבוד בנפשי, ובכל תמונה של שנינו יחד נראה חיוך או צחוק משותף. ילדיי עדיין מבקשים לראות את הקרבות שלו, גם דיואי וגם נואל מחזיקים בתמונה שלו על קירות חדרם. דיואי הצטרף למסעותי כמה חודשים לאחר מותו של אוון. בהיותו משוגע היאבקות, הביא דיואי את קלפי ההיאבקות שלו במחברת מיוחדת. כשפתח את המחברת, ראיתי תמונה של דיואי ואוון ביחד מודבקת לצד הפנימי של העטיפה. פניהם המחייכות העלו דמעות בעייני. בצורה מסוימת, אהבתו של דיואי לאוון, גורמת לי להרגיש הצלחה של תפקידי כאבא. בטיסה חזרה מהלווייתו של אוון, כתבתי את זכרונותי מאדם דגול. בעוד אני כותב, מילים משיר של צ'רלי דניאלס שנקרא "ריפלקשנס" (השתקפות. י.ג.) עברו במוחי. עיבדתי את המילים בזהירות, ופירסמתי אותן בספרי הראשון. אני מעוניין לעשות זאת גם כעת: אוון, חברי, מעל כל השאר אני מתגעגע עד מאוד ואוהב אותך כמה שאפשר. ועתה שאתה איננו, אני מודה לאלוהים על שבורכתי... רק להכיר אותך.
מתאבקים, כמו גם משפחת מקמהון, חיכו לפיסת מידע על מצבו של דרוז. די לו בראון, שהיה עם דרוז בזירה בזמן הפציעה, התכנס עם עצמו בצער. אחרי כמה שעות, דרן הובל החוצה על אלונקה, וביקש לדבר עם די לו. ממקום מושבי יכולתי לשמוע את דרוז אומר ל-די לו לא להאשים את עצמו, ושזו הייתה אשמתו שלו. זה היה הדבר האמיץ ביותר ששמעתי. מאוחר יותר באותו לילה קיבלנו חדשות שצילום הרנטגן של דרוז יצא שלילי, והרופא אמר שיכול להיות שהתחושה ברגליו של דרוז תחזור ביום שלמחרת. כולנו, אני חושב, לקחנו את זה כמובן מאליו שההרגשה ברגליו תחזור למחרת היום, והאוירה בחדר ההמתנה הפכה לעליזה יותר. הרגשנו חסינים מכל פגע. התחושה לא חזרה לרגליו של דרוז ביום למחרת, גם לא ביום שלאחר מכן. ביקרתי את דרן פעמיים בבית החולים ושלחתי לו 2 מכתבים לאחר מכן. ואחר כן...כלום. אני חושב על דרוז כמה פעמים בכל יום, אך אני לא מתקשר. לא הייתי חבר קרוב במיוחד של דרן, אבל כן הייתי חבר. נהניתי במחיצתו, ותמיד אזכור את מה שאמר לי בחדר ההלבשה לאחר ה-"רויאל ראמבל". אני יודע שהוא העריץ אותי, ונהנה לשמוע ממני. אני לא מחשיב עצמי כקר לב, ואני חושב שאני כן אכפתי. אני חושב שלא שמרתי על קשר עם דרוז מאותה הסיבה שלא דיברתי עם אשתו של אוון, מרתה, ומאותה הסיבה שלא דיברתי עם אחיו של אוון – ברט. זה בגלל שכמו רוב האנשים במקצוע הזה אני מפחד. מפחד שלא אדע מה להגיד. מפחד שלא אדע מה לעשות.אבל במיוחד מפחד, כי זה יכל לקרות גם לי. פדרצית ההיאבקות העולמית (wwf) הקדישה את תכנית יום המחרת לאוון. כל מי שלא רצה להתאבק, לא היה חייב. אני כן השתתפתי, ומצאתי את זה מרפא. לא היה תסריט. מי שרצה יכל לדבר על אוון, והקטעים הללו שודרו בתכנית. הלוואי ויכלו להראות קטעים של אוון, אך אני מבין מדוע לא עשו זאת. רוב הרגעים הגדולים של אוון ב- wwf היו כהייל מתועב. היה זה חסר טעם להראות קטעים בהם השדרנים מטיחים האשמות באוון. הרגשתי שהתכנית הייתה מכובדת בכוונותיה, אך מרבית המרואיינים לא הכירו את אוון האמיתי. חלקם דיברו על כך שהוא חי כדי להופיע בפני מעריציו. אחרים דיברו על כך שמתאבקי ה- wwf היו כמו המשפחה השניה שלו. אני מרגיש שהכרתי את אוון בצורה טובה מאוד. לא כמו אחרים, אבל מספיק טוב כדי לדעת איפה שכנה התשוקה שלו. אוון נהנה מההופעה, ולעיתים אפילו אהב אותה עד מאוד, אך הוא לחלוטין לא חי עבור ההופעה. אוון אהב את המתאבקים, חלקם יותר, חלקם פחות, אך הם לא היו המשפחה השניה שלו. הייתה לו משפחה – אשה, בן ובת שאותם אהב, ועבורם הקדיש את חייו. נכחתי בהלוויה של אוון בקלגרי כמה ימים לאחר מכן, כמו רוב המתאבקים שהכירו אותו במרוצת השנים. מאוד חשוב היה לי לשמוע שמשפחת הארט העריכה את דברי בתכנית המיוחדת שהוקדשה לאוון. חשוב אף יותר הייתה העובדה שמרתה הארט סיפרה לי שהייתי מהאהובים על אוון, ושהוא החשיב אותי אחד מה"חברה הטובים". אוון הארט איננו, אך הזיכרון ממנו נשאר. סיפורים על המתיחות האגדיות שלו מועלים בחום, וזיכרונות ממנו עדיין גורמים לי לצחוק גדול. חלק עדיין גורמים לי לבכות. תמונה עתיקת יומין של אוון, טרי פאנק ושלי, לבושים כגנרלים ממלחמת האזרחים שמורה במקום של כבוד בנפשי, ובכל תמונה של שנינו יחד נראה חיוך או צחוק משותף. ילדיי עדיין מבקשים לראות את הקרבות שלו, גם דיואי וגם נואל מחזיקים בתמונה שלו על קירות חדרם. דיואי הצטרף למסעותי כמה חודשים לאחר מותו של אוון. בהיותו משוגע היאבקות, הביא דיואי את קלפי ההיאבקות שלו במחברת מיוחדת. כשפתח את המחברת, ראיתי תמונה של דיואי ואוון ביחד מודבקת לצד הפנימי של העטיפה. פניהם המחייכות העלו דמעות בעייני. בצורה מסוימת, אהבתו של דיואי לאוון, גורמת לי להרגיש הצלחה של תפקידי כאבא. בטיסה חזרה מהלווייתו של אוון, כתבתי את זכרונותי מאדם דגול. בעוד אני כותב, מילים משיר של צ'רלי דניאלס שנקרא "ריפלקשנס" (השתקפות. י.ג.) עברו במוחי. עיבדתי את המילים בזהירות, ופירסמתי אותן בספרי הראשון. אני מעוניין לעשות זאת גם כעת: אוון, חברי, מעל כל השאר אני מתגעגע עד מאוד ואוהב אותך כמה שאפשר. ועתה שאתה איננו, אני מודה לאלוהים על שבורכתי... רק להכיר אותך.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.