חלק |
"דאגי היקר, אתה זוכר כשהיינו בני 7 ו8 היינו משחקים באמא ואבא? ותמיד היינו רבים על איך יקראו לילד או ילדה, ותמיד איכשהו הייתי מנצחת בשמות: השמות תמיד היו מקס או אלכס או הולי בסגנון הזה, ותמיד היית מוותר לי, למרות שרבנו על זה שעות. או כמו שתמיד באמצע המשחק היית אומר שהיינו יכולים להיות הורים נהדרים? משום מה, מה שהבנתי מדבריך היה: אני ואתה, דאגי ואליזבת', יהיו הורים נהדרים. עכשיו אני מבינה שזה כבר לא משנה, ושהאמת היא ,שבכלל לא התייחסת אלינו ביחד, התייחסת על כל אחד בנפרד. אתה זוכר אולי איך כשההורים שלך נפרדו, אני ואתה עלינו על העץ שבחצר שלך, ולא ירדנו עד היום למחרת? אמא שלך השתגעה, ואמא שלי ניסתה להרגיע אותה? באותו גיל הבנתי שאתה סומך עליי, ממש. ולמרות שהיינו בני 8 בערך, הבנתי את זה. הדבר שאני הכי זוכרת ממך, בעצם אחד הדברים שאני הכי זוכרת היה היום הראשון שעברת לגור מולי. החלונות של החדרים שלנו היו זה מול זה וכביש מפריד, ותמיד הייתי רואה אותך עושה ומארגן דברים בחדר. בהתחלה חשבתי שאתה מוזר, ולא רציתי להגיד לך שלום אפילו, אבל כשאתה ומשפחתך באתם לארוחת ערב אצלינו פשוט הבנתי שנהיה חברים טובים. בעצם לא, הייתי קטנה מדיי להבין את זה, אבל איכשהו ידעתי את זה. היינו יחד בכל בתי הספר, יסודי, חטיבת ביניים והתחלת תיכון. עד לגיל 14 אם אני לא טועה, היינו באים לכל מקום ביחד. אני זוכרת שהרבה צחקו עלינו שאנחנו מאוהבים, והיו הרבה שמועות. אבל בעצם היינו חברים טובים, וידענו הכל אחד על השני. עד זמן מסוים. אני התחלתי להסתיר סודות, למשל: מחזור, התאהבויות שונות שהיו לי, וסתם סודות שחברות שלי היו מספרות לי. היית ממש ילדותי באותו זמן ולא ממש התייחסת ליחס המשתנה שלי כלפייך, או שאולי לא שמת לב. ואז הכל התחיל להשתנות. התרחקנו זה מזה, אבל לא באופן טוטאלי, חלקית. ואחרי חודש של קרירות באת אליי עם בקשה. אני אפילו זוכרת את המילים המדויקות שלך: " את יכולה בבקשה לעזור לי? עניין של חיים או מוות" נראית לחוץ, ולא יכולתי לעמוד בעיניים שלך ואמרתי "כן" בשיא התמימות. אחר כך כבר מצאנו את עצמינו עומדים בתור הענק שהיה לאודישנים. היית כ"כ לחוץ, השובבות מפניך עזבה אותך ונראית חיוור, ריחמתי עליך והיה לי חשק עז לחבק אותך, אך התעלמתי. כשסוף סוף אמרו את השם שלך, שאתה הבא בתור, הקאת את נשמתך, ונכנסת לחדר. חייכתי אליך ואתה החזרת לי מבט חושש. ואז יצאת כולך זורח, "הם קיבלו אותי" אמרת בלחש, וכנראה מאז הרגשתי קטנה ולא חשובה בעינייך. האירוע הבא היה הנשף בגיל 15 ואתה בן 16. כל השבוע התחננתי בליבי שתזמין אותי, ולא היה לי האומץ לבקש ממך. כשסופסוף אזרתי אומץ באת אליי שוב וזרחת כולך, "הזמנתי את שרלוט" אמרת לי. והתחלתי לראות מטושטש. "איזה כיף לך" מלמלתי ומיהרתי לשירותים. ביליתי שם את כל שאר היום, וכשיצאתי משם ווידאתי שאתה לא נמצא שם. יום למחרת הזמנתי את אליוט סטונם לצאת איתי לנשף, מתוך ידע שאתה שונא אותו. לא ניתקנו את הקשר אז, אבל ביום הנשף הרגשתי שאני מתפוצצת. רקדת עם שרלוט, וידעתי שחיבבת אותה זמן מה, כששמת לב שאני מסתכלת עליך ,חייכת אליי והתקרבת. יצאנו החוצה קצת ודיברנו, שאלת אותי למה יצאתי עם פיטר ולא עניתי לך, ובדיוק כשבאתי להגיד לך משהו שהיה שמור אצלי בלב הרבה זמן, שרלוט באה, התיישבה עליך ונישקה אותך בלהיטות. ישבתי לידכם, בוהה, חסרת מילים, וכשהיא התנתקה ממך, שלחה אליי מבט ארסי "אולי את החברה הכי טובה שלו, אבל אני בת הזוג שלו" היא חייכה שוב וחזרה להתנשק איתך. ידעתי שזו הייתה הנשיקה הראשונה שלך, ועוד עם שרלוט. אבל הלב שלי נפל על הרצפה, ולמרות שזה לא היה מגובה רב, הוא התנפץ לאלפי חלקיקים, שאותם אי אפשר היה לאסוף או להדביק. אחרי שבוע, ראיתי אותך דרך החלון שלי, מסתכל עליי. הרמת דף שעליו כתוב בכתב היד שלך 'מה שלומך?' הנדתי פעם אחת בראשי, דמעה זולגת מעיני. והדבר הבא שכתבת היה 'אני עוזב מחר' ואני עזבתי את החדר. רצה לביתך, מחבקת אותך חזק. נישקת אותי בלחי וזה הכאיב. ביקשתי שלא תעזוב, ומה שענית היה:"אני חייב". הדבר הבא שאני זוכרת, אותך, עולה על המכונית של אימך מסתכל עליי מלמטה. היו לי פנים אטומות, ומבט קר. הענקת לי חיוך ונופפת לי בידך, ואז נכנסת למכונית ונסעת. המשכתי לעמוד שם עוד הרבה זמן, הרבה מאוד ובסוף נכנעתי והלכתי לישון. הבית שלך פתאום נראה ריק. הדבר הכי כואב שקרה, זה שלא ראית אותך יותר. ואני כבר בת 20, חמש שנים עברו, והתבגרתי, עזבתי את ההורים ואת הבית באסקס, כי עבר הרבה זמן והכאב לא פסק. אני עדיין מחכה איכשהו לשכוח אותך, לשים קץ לחור הנפער בחזי אבל לא משנה מה ניסיתי שום דבר לא עוזר. ועכשיו אני מנסה לשכוח אותך, ולמסור את המכתב הזה עם כל רגשותייך אליך, אני מאמינה, שזה יהיה הצעד הראשון. תמיד אהבתי אותך אליזבת'"
ויש לי עוד כמה פאנפיקים קצרים על מקפליי שאני אפרסם. והראשון הוא דאגי היקר 