Doctor Who – Unearthly Child 1963
זהו הפרק הראשון של דוקטור הו, משנת 1963, שחור לבן, עם וויליאם הרטנל.
כן, כן, הסתקרנתי מה היה פעם, איך זה התחיל, והגעתי עד לשם.
יש לי עונות 1-4 באריזה מקורית. הדיסקים באריזה זו מכילים כל אחד מספר פרקים, ואם מדובר בספיישלים, אז כל דיסק מכיל רק ספיישל אחד, לצד החומר ה-confidential. כך גם בדיסקים של הדוקטור הרביעי שיש ברשותי, ואילו הדיסק הראשון משנת 1963, מכיל רק את הפרק Unearthly Child.
התוכן להלן הוא ספוילר
לכל הפרק הזה.
טוב, ציפיתי שהכול יהיה ברמה טכנולוגית נמוכה, ידעתי שהשחקן שמגלם את הדוקטור הוא מבוגר, אבל לא תיארתי לי שאמצא כאלה הבדלים.
הדוקטור, בכלל לא נחמד. אין הומור בריטי בכלל בפרק הזה, או הומור בכלל. זה נראה כמו איזו דרמה רצינית שמבקשת שתילקח בכובד ראש.
נראה שהצילומים כולם בוצעו באולפן, כבר כתבתי באחת ההודעות כאן ואחזור על זה שהגופים השקופים שאמורים לעלות ולרדת בקונזולה כשהטרדיס פועלת, הם היחידים שהצחיקו אותי בפרק זה. נראה כאילו מישהו נמצא בתוך הקופסא שהיא גוף הקונזולה, והוא מעלה ומוריד את הגופים השקופים בתנועה בלתי אחידה. יש מוזיקה מאיימת ברקע ואנחנו אמורים לפחד.
אז ככה זה מתחיל: שני מורים (גבר ואישה) בתיכון מחליטים לעקוב אחר תלמידה בת 15 בשם סוזן. השחקנית שמגלמת את סוזן, באותו מועד בת 23 ונראית יותר מבוגרת. סוזן אהובה עליהם לכן הם דואגים לה. הם חושדים בידע הרחב שלה שבא יחד עם סוג של תמימות גובלת בטיפשות, חוסר ידע מסוג אחר.
הכי חשוד בעיניהם היא הכתובת שלה: חצר אחורית ובה פסולת.
הם עוקבים אחריה, ומצליחים לראות אותה נכנסת לטרדיס. הם יודעים שלסוזן יש סבא שהוא רופא, והוא סוג של מיזנתרופ או אנטיפת. אבל הם דואגים לסוזן. הם מנסים לאיים על הדוקטור בקריאה למשטרה, בהפעלת אלימות אם יהיה צורך – אגב איום עדין למדי, יותר כתאוריה.
וכאן באה ההפתעה שלי. הדוקטורים המודרניים שאנחנו מכירים, הם חביבים, מתחבבים בקלות באמצעות הומור ו"מבט היושר" הזה, על בני האדם. ואילו דוקטור מבוגר זה, החובש צעיף וכובע מתלכסן, שיניו לא מטופלות והן מתגלות כל פעם שהוא צועק, ובכן הדוקטור הזה נראה רשע. הוא חסר סבלנות.
אחרי ששני המורים, מקבלים את כל ההסברים האמתיים לטרדיס הגדולה מבפנים, לידע של סוזן, לעצם היותה דור של המאה ה-49, הדוקטור מחליט שאין לשחרר אותם. יש ממש ויכוח קורע בין סוזן לדוקטור שמתחננת כי הוא לא יגרום למותם, מתחננת כאילו החליט להרוג שני גורי כלבים בלידתם מכיוון שאין אפשרות לכלכל אותם. כמובן שהדוקטור לא מסכים והפרק נגמר בתמונה זו: נראה שאנחנו על כוכב לכת אחר, הטרדיס נחתה על אדמה חולית או יבשה, והנה צל של משהו שאיננו אדם, מתקרב אליהם. שני המורים מעולפים בתוך הטרדיס ואנחנו מקווים שלא מתו או נפצעו קשה.
אישית מאד נהניתי מהפרק הזה, אך יתכן שהנאה זו באה בזכות ההיכרות שלי עם העונות החדשות, והפרקים של השנים 1974-1981. אני מסוקרנת מה יקרה לדוקטור, לסוזן ולשני המורים, שאין ספק כי הם אנשים ישרים מוסריים ואכפתיים, לכן אנחנו רוצים בטובתם.
אני לא יודעת להסביר את ההנאה שלי מצפייה ומעקב אחר התפתחות העלילה עוד מתחילתה, אולי יש לי עניין אקדמי משהו בחומר הזה. מתי הדוקטור הופך להיות מצחיק? גם זה מסקרן. אני מאמינה שזה עניין של האופנה דאז להיות זקן-קודר-רציני-מכובד. טום בייקר, הדוקטור הרביעי, היה חביב יותר, ומשעשע משהו. אבל אקלסטון, טננט וסמית' רחוקים מאד מהדמות הרצינית והקודרת, שבעת הסבל, של הדוקטור הראשון.
זהו הפרק הראשון של דוקטור הו, משנת 1963, שחור לבן, עם וויליאם הרטנל.
כן, כן, הסתקרנתי מה היה פעם, איך זה התחיל, והגעתי עד לשם.
יש לי עונות 1-4 באריזה מקורית. הדיסקים באריזה זו מכילים כל אחד מספר פרקים, ואם מדובר בספיישלים, אז כל דיסק מכיל רק ספיישל אחד, לצד החומר ה-confidential. כך גם בדיסקים של הדוקטור הרביעי שיש ברשותי, ואילו הדיסק הראשון משנת 1963, מכיל רק את הפרק Unearthly Child.
התוכן להלן הוא ספוילר
טוב, ציפיתי שהכול יהיה ברמה טכנולוגית נמוכה, ידעתי שהשחקן שמגלם את הדוקטור הוא מבוגר, אבל לא תיארתי לי שאמצא כאלה הבדלים.
הדוקטור, בכלל לא נחמד. אין הומור בריטי בכלל בפרק הזה, או הומור בכלל. זה נראה כמו איזו דרמה רצינית שמבקשת שתילקח בכובד ראש.
נראה שהצילומים כולם בוצעו באולפן, כבר כתבתי באחת ההודעות כאן ואחזור על זה שהגופים השקופים שאמורים לעלות ולרדת בקונזולה כשהטרדיס פועלת, הם היחידים שהצחיקו אותי בפרק זה. נראה כאילו מישהו נמצא בתוך הקופסא שהיא גוף הקונזולה, והוא מעלה ומוריד את הגופים השקופים בתנועה בלתי אחידה. יש מוזיקה מאיימת ברקע ואנחנו אמורים לפחד.
אז ככה זה מתחיל: שני מורים (גבר ואישה) בתיכון מחליטים לעקוב אחר תלמידה בת 15 בשם סוזן. השחקנית שמגלמת את סוזן, באותו מועד בת 23 ונראית יותר מבוגרת. סוזן אהובה עליהם לכן הם דואגים לה. הם חושדים בידע הרחב שלה שבא יחד עם סוג של תמימות גובלת בטיפשות, חוסר ידע מסוג אחר.
הכי חשוד בעיניהם היא הכתובת שלה: חצר אחורית ובה פסולת.
הם עוקבים אחריה, ומצליחים לראות אותה נכנסת לטרדיס. הם יודעים שלסוזן יש סבא שהוא רופא, והוא סוג של מיזנתרופ או אנטיפת. אבל הם דואגים לסוזן. הם מנסים לאיים על הדוקטור בקריאה למשטרה, בהפעלת אלימות אם יהיה צורך – אגב איום עדין למדי, יותר כתאוריה.
וכאן באה ההפתעה שלי. הדוקטורים המודרניים שאנחנו מכירים, הם חביבים, מתחבבים בקלות באמצעות הומור ו"מבט היושר" הזה, על בני האדם. ואילו דוקטור מבוגר זה, החובש צעיף וכובע מתלכסן, שיניו לא מטופלות והן מתגלות כל פעם שהוא צועק, ובכן הדוקטור הזה נראה רשע. הוא חסר סבלנות.
אחרי ששני המורים, מקבלים את כל ההסברים האמתיים לטרדיס הגדולה מבפנים, לידע של סוזן, לעצם היותה דור של המאה ה-49, הדוקטור מחליט שאין לשחרר אותם. יש ממש ויכוח קורע בין סוזן לדוקטור שמתחננת כי הוא לא יגרום למותם, מתחננת כאילו החליט להרוג שני גורי כלבים בלידתם מכיוון שאין אפשרות לכלכל אותם. כמובן שהדוקטור לא מסכים והפרק נגמר בתמונה זו: נראה שאנחנו על כוכב לכת אחר, הטרדיס נחתה על אדמה חולית או יבשה, והנה צל של משהו שאיננו אדם, מתקרב אליהם. שני המורים מעולפים בתוך הטרדיס ואנחנו מקווים שלא מתו או נפצעו קשה.
אישית מאד נהניתי מהפרק הזה, אך יתכן שהנאה זו באה בזכות ההיכרות שלי עם העונות החדשות, והפרקים של השנים 1974-1981. אני מסוקרנת מה יקרה לדוקטור, לסוזן ולשני המורים, שאין ספק כי הם אנשים ישרים מוסריים ואכפתיים, לכן אנחנו רוצים בטובתם.
אני לא יודעת להסביר את ההנאה שלי מצפייה ומעקב אחר התפתחות העלילה עוד מתחילתה, אולי יש לי עניין אקדמי משהו בחומר הזה. מתי הדוקטור הופך להיות מצחיק? גם זה מסקרן. אני מאמינה שזה עניין של האופנה דאז להיות זקן-קודר-רציני-מכובד. טום בייקר, הדוקטור הרביעי, היה חביב יותר, ומשעשע משהו. אבל אקלסטון, טננט וסמית' רחוקים מאד מהדמות הרצינית והקודרת, שבעת הסבל, של הדוקטור הראשון.