doesn't take much
כשבכיתי היום בשיר הזה, זה היה בעיקר עליך, ובשבילך, ובגללך. לאו דווקא בסדר הזה. זה לא יהיה הוגן לתת לך את כל הקרדיט, כי חלקו מגיע גם לי, בכיתי הרבה על התקופה הזאת, המטורפת, של להתגעגע כלכך למשהו שאני לא יודעת מהו בכלל. של לרצות את הקרבה הזאת למישהו, של מילים מילים מיליםמיליםמילים.
כשבכיתי היום בשיר הזה, זה היה בעיקר עליך, ובשבילך, ובגללך. לאו דווקא בסדר הזה. זה לא יהיה הוגן לתת לך את כל הקרדיט, כי חלקו מגיע גם לי, בכיתי הרבה על התקופה הזאת, המטורפת, של להתגעגע כלכך למשהו שאני לא יודעת מהו בכלל. של לרצות את הקרבה הזאת למישהו, של מילים מילים מיליםמיליםמילים.
And I hate And I hate And I hate And I hate elevator music, The way we Fight
זה לא סתם שיש לי ציור עם המשפט האחרון הזה שם. וזה לא סתם שזה עליך. וזה לא סתם שכל הציורים האלה מכילים משהו ממך, בשילובים של הצבע או הכעס של המכחול. איך היא מצליחה להביע את המילים בצורה הנכונה ביותר, כאילו שהיא מכירה אותי ויודעת בדיוק איך לשיר לי. ולמי אכפת שזה בכלל לא אליי. בשבילי זה אליך.The way I'm left here, Silent
זה מדהים איך שאתה לא חלק יותר בחיים שלי וחוזר במקומות האלה, בחיבורים שכנראה עוד לא המסתי. ויש את המקומות האלה שאני יודעת שזה אני עכשיו, שזו אני שבוכה עליי, ולא עליך, ואני עדיין יודעת שמשהו קטנטן יישאר. אולי באמת היית אהבה ראשונה-אמיתית. לא סתם משהו חולף שמחשיבים כאהבה כי אין משהו אחר להחשיב. [כמה עצוב זה שזה גם גורם לי להרגיש קצת פאתטית?] וכשאני נשארת לבד זה לא רק ממך, זה גם ממני. אתה מבין, ההשפעה הזאת עליי, אז, באותה תקופה, הייתה באמת עליי. להשאר לבד מעצמך זה משהו שכלכך קשה להתמודד איתו, הריקנות הזאת של לא להצליח לראות מעבר ללבן הזה, לחפש את השחור בפנים שוב ושוב בקומפוזיציות הכי נופלות שיש, כי רק ככה מוצאים את המקומות שכואב בלי לגעת, או עם הכיהכי לגעת. ולומדים להכיר את עצמך, בתהליך ארוך, ואיטי, וכואב.Oh, these little earthquakes Here we go again Oh, these little earthquakes Doesn't take much to rip us into pieces
הקשבתי לה היום שרה את זה. מולי. ראיתי את הבעות הפנים שלה, או מה שהצלחתי מעבר לדמעות. וממש שמעתי אותה, אתה יודע מה זה? אני משערת שאתה היית מבין. והיא שרה את זה וגרמה לי לחשוב שאסור לנו לתת לדברים הקטנים האלה לקרוע אותנו ככה. שהריבים המטופשים האלה לא שווים כלום, גאווה זה דבר מטופש ואהבה זה דבר עצום. ומתוך זה צריך לחיות, לדעת להחזיק יחד כשהאדמה רועדת. גם אם זה בגללנו. [ואני חושבת. כמה רעדתי, ונקרעתי. כמה עצוב זה להזדהות עם שיר כזה. ואם כל האלבום שבא אחריו.]And I hate And I hate And I hate And I hate disintegration Watching us wither
וזו השורה שהכי נוגעת לי, חוץ מעוד אחת. כי לראות אותנו נובלים זה, לדעת שהיה משהו ושלא יהיה יותר, ואי אפשר לעשות כלום נגד זה. זה לראות את הפחדים שלי קמים לדחיה, קורמים עור וגידים מול העיניים שלי. ואין לי מה לעשות. ולראות אותנו נובלים זה לדעת שלא יהיה יותר, שמעכשיו זה רק להתגעגע. אני לא יודעת להתמודד עם פרידות. וכשאני רואה אותן קורות מעצמן, זה אפילו יותר קשה. ואני צריכה לגדול מתוך כל הכעס הזה, עכשיו, ולהתמודד עם כל החיים האלה. אתה מבין, הייתי צריכה להתמודד עם הכל, עם כל השינויים האלה, ואתה לא היית שם לעזור לי. לא היית. [יש לך מושג כמה שנאה עצמית אפשר לפתח בכאלה מצבים? אני מקווה שלא. אלוהים, שנאה לגוף שלך, למה לשנוא ככה את הגוף שלך, למה]I can't reach you
[אף פעם לא יכולתי, לא עד הסוף. חרטתי את זה בכל מקום עם כל הנשמה, על כל נשימה אפשרית, כי כלכך רציתי, אתה מבין, כלכך רציתי. ולא נתת לי, ואני יודעת שעכשיו זה בכלל לא אתה, זו אני, והרגעים האלה, שאני לא מגיעה אליי, עם וואקום אחד גדול של אכזבה, לא רק שלי אלא של אנשים אחרים, ואני לא רוצה לאכזב, אני לא רוצה. אני רוצה להגיע וכמה כואב זה כשלא מצליחים.] וכשאני חושבת על זה עכשיו אז השיר הזה אליי, ולא רק אליך. והוא הרבה אליי, אל הרעידות האלה שעברתי, ואני חושבת איך לא אמרתי לה היום כמה אומץ היא נתנה לי. כתבתי את זה במכתב שסביר להניח שהיא לא ממש תקרא, וכמה הייתי צריכה להגיד לה איך היא נתנה לי אומץ, וכוח, להתמודד איתי. ללמוד להכיר את עצמי, ליפול ולצמוח, היא עדיין נותנת. זה לא יאמן כמה היא נותנת..וכמה חבל לי שלא אמרתי לה את זה. השיר הזה הוא עליי ואליי ובשבילי, וכשאני נופלת וזה מגיע שוב, אז צריך למצוא את הדבק. [Tori Amos - Little Earthquakes. ואני עדיין בשוק.]
