Early Days - Latter Days?
משהו ששמתי לב אליו בזמן האחרון.. המארז הזה ממחיש את מה שאני רוצה להגיד בצורה מעולה... לד זפלין, בשנותיה הראשונות, היו להקת רוק פשוטה למדי. עם שירים קלילים, חזקים ומעולים. עם השנים המאוחרות ניתן לשים לב שהחומר שלהם בחל להתגבש יותר ויותר לעומק. הם עדיין שמרו על החידוש, על הרעננות, ועל היופי שלהם. אבל אני לא יכול שלא לשים לב לכך שבעיקר מפיסיקל גרפיטי, החומרים שלהם הפכו להיות הרבה יותר מורכבים מבחינה מוסיקלית. שירים "מפוצצים" וארוכים, עם הרבה כלים ולא עוד הליין הרגיל שלהם של ליד-רית'ם-בס-תופים, אלא לפעמים שילוב של יותר משתי גיטרות, הרבה יותר קלידים (שבקושי היה בהם שימוש באלבומים הראשונים. ואני מתכוון בצורה רצינית..), סינתיסייזר (קלידים מסונתזים.) ועוד. לא שירים כמו Kashmir, Achilles Last Stand, In the Evning, No Quarter, Ten Years Gone ועוד. (כן, בכוונה אלו רק אלו שמופיעים במארזים) המלודיה הרבה יותר מפותחת, התיאום בין הכלים הרבה יותר בשל, הבס הרבה יותר מתוחכם ממה שהוא היה עד עכשיו (בד"כ משחקים על השורשים) וכו'. השירים כבר לא כל כך קלילים כמו Black Dog , Good Times Bad Times, Moby Dick, Heartbreaker, וכאלו.. יש להם נופח הרבה יותר כבד, הרבה יותר מלא (שוב, השימוש ביותר כלים, יותר סינתוז). הם כבר לא הרוק המקפיץ של Black Dog. הם עכשיו רוק בוגר יותר, הרבה יותר בשל. מה גרם לזה? חוץ מבתי הקדוש, שהם משהו באמצע, מפיסיקל גרפיטי פשוט הייתה קפיצה.. לפעמים (והרבה יגידו "ברוב הפעמים"), זה לא יצא כל כך טוב. אבל לדעתי האישית, שירים כאלו, יכולים לעלות על הרבה שירים מוקדמים של הזפלין. לפי הודעות שראיתי בפורום פה.. אפשרי שג'ימי לקח קצת יותר מרחק ונתן יותר מקום לשאר היוצרים בלהקה? מה שיצר את הרוק הכבד יותר, המלא יותר שדיברתי עליו קודם לכן? זה משהו שממש מעניין אותי.. זה עבר במוחי בזמן שהאזנתי לארלי דייס, ואז ללייטר דייס ושמתי לב שהסגנון פשוט שונה לחלוטין! בלייטר דייס הם נשמעים הרבה יותר מגובשים...
משהו ששמתי לב אליו בזמן האחרון.. המארז הזה ממחיש את מה שאני רוצה להגיד בצורה מעולה... לד זפלין, בשנותיה הראשונות, היו להקת רוק פשוטה למדי. עם שירים קלילים, חזקים ומעולים. עם השנים המאוחרות ניתן לשים לב שהחומר שלהם בחל להתגבש יותר ויותר לעומק. הם עדיין שמרו על החידוש, על הרעננות, ועל היופי שלהם. אבל אני לא יכול שלא לשים לב לכך שבעיקר מפיסיקל גרפיטי, החומרים שלהם הפכו להיות הרבה יותר מורכבים מבחינה מוסיקלית. שירים "מפוצצים" וארוכים, עם הרבה כלים ולא עוד הליין הרגיל שלהם של ליד-רית'ם-בס-תופים, אלא לפעמים שילוב של יותר משתי גיטרות, הרבה יותר קלידים (שבקושי היה בהם שימוש באלבומים הראשונים. ואני מתכוון בצורה רצינית..), סינתיסייזר (קלידים מסונתזים.) ועוד. לא שירים כמו Kashmir, Achilles Last Stand, In the Evning, No Quarter, Ten Years Gone ועוד. (כן, בכוונה אלו רק אלו שמופיעים במארזים) המלודיה הרבה יותר מפותחת, התיאום בין הכלים הרבה יותר בשל, הבס הרבה יותר מתוחכם ממה שהוא היה עד עכשיו (בד"כ משחקים על השורשים) וכו'. השירים כבר לא כל כך קלילים כמו Black Dog , Good Times Bad Times, Moby Dick, Heartbreaker, וכאלו.. יש להם נופח הרבה יותר כבד, הרבה יותר מלא (שוב, השימוש ביותר כלים, יותר סינתוז). הם כבר לא הרוק המקפיץ של Black Dog. הם עכשיו רוק בוגר יותר, הרבה יותר בשל. מה גרם לזה? חוץ מבתי הקדוש, שהם משהו באמצע, מפיסיקל גרפיטי פשוט הייתה קפיצה.. לפעמים (והרבה יגידו "ברוב הפעמים"), זה לא יצא כל כך טוב. אבל לדעתי האישית, שירים כאלו, יכולים לעלות על הרבה שירים מוקדמים של הזפלין. לפי הודעות שראיתי בפורום פה.. אפשרי שג'ימי לקח קצת יותר מרחק ונתן יותר מקום לשאר היוצרים בלהקה? מה שיצר את הרוק הכבד יותר, המלא יותר שדיברתי עליו קודם לכן? זה משהו שממש מעניין אותי.. זה עבר במוחי בזמן שהאזנתי לארלי דייס, ואז ללייטר דייס ושמתי לב שהסגנון פשוט שונה לחלוטין! בלייטר דייס הם נשמעים הרבה יותר מגובשים...