לאורנה נסיכת קלינסטי
New member
Eleanor Rigby../images/Emo72.gif../images/Emo116.gif
ובכן, לקחתי את הצעתה של בתיה וכתבתי סיפור קצר. אני לא כל כך מרוצה ממנו, יש לי הרגשה שהתפספס משהו. אם יש לכם הצעות לשיפור, בשמחה. ~~ מעניין כמה הגורל יכול להתהפך בחיים כל כך קצרים. מעניין למה החיים הכל כך קצרים האלה נראים כה ארוכים. דרך החלון יש שורות שורות של בניינים אפורים בלי סוף, ארובות פולטות עשן שמיתמר לשמיים, פורש שמיכה של ערפל ופיח מעל שמי לונדון. כלב רחוב מלוכלך מחטט בפחים. אנשים חסרי פנים הולכים במכניות ברחובות. מבטה מתהפך דרך הקופסאות האפורות, והשמיים הופכים לארץ והארץ לשמיים. בשאריות הדמיון שנותר לה היא מפליגה דרך פיסת הרקיע התכולה הקרירה הזו, מתחת לשחור מבשר הרעות, צוללת אל הנוסטלגיה. היא נולדה תחת אותם השמיים חסרי העננים, בבית כפרי קטן בפאתי אנגליה. ילדה קטנה וסקרנית שיש לה עוד זמן רב לחקור את העולם. היא זכרה את עצמה משחקת בנחל הקטן ליד הבית, רוכבת על הסוסון החום בהיר שהיה ברשותם. פיסות ילדות שעוד לא נדחקו לגמרי אל תוך האבדון. היא הייתה כל כך תמימה אז. הכל השתנה כשעברה ללמוד בבית הספר. לא שהיה רע שם במיוחד, אבל לראשונה נחשפה אלאנור לעולם סביבה. לא היו שם רק יערות מוצלים וסוכריות על מקל. היו מלחמות, והיו כל מיני סוגי אנשים, שאלאנור שמעה עליהם רק באגדות. עולמה המופשט התחלק עד כה לשחור ולבן, ורק עתה גילתה את האפור, האפור שחייה איימו לטבוע בו. הדבר ערער את אלאנור. היא נצמדה אל הגדולים ממנה, מנסה להחזיר לעצמה את העולם המוכר לה, עולם של אהבה וחום ובטחון. בהתחלה קיבלו זאת בהבנה, הילדה הקטנה שיש לשמור עליה. אבל לאחר שגדלה מעט, איש עוד לא היה זמין לה בכל שעות היום, ובמקום אותה קרבה שכה השתוקקה אליה נעקצה בצעקות לגלגניות. היא אולצה להיכנס בעל כורחה אל העולם האמיתי, לקבל במנוד ראש את כל מה שהחריב את הפנטזיות שלה. ולאט לאט התרגלה לכל. בלי ששמה לב הפכה להיות עוד דמות אפורה גזורה מתוך עיתון. והיער והשמש והסוס נשכחו. הוריה נפטרו. כמובן, הזיקנה. אלאנור באה להלוויה, אמרה כמה מילים, סחטה כמה דמעות והלכה. הייתה לה עבודה לעשות. היא עבדה בכנסייה ברובע העוני של לונדון. לא משהו מפואר במיוחד. שעות רבות הייתה טורחת על החלונות, מקרצפת את הרצפות, מטאטאה. היא צפתה בזוגות רבים מתחתנים. זה הפך לחלק מהשגרה שלה. באים, מחליפים טבעות והולכים. ואותם מחליף זוג חדש שגם אחריו צריך לנקות. באמת, האורז הזה הוא דבר מטופש. קשריה עם העולם החיצון ניתקו. גם עם אותם חברים גדולים מימי בית הספר כבר מזמן לא שמרה על קשר. לא היה לה כל אדם קרוב בעולם, והיא גם לא הייתה צריכה אותו. בילדותה חלמה להיות נסיכה לוחמת אמיצה שמגרשת את הרוע מהעולם. כעת הייתה רק זקנה שאוספת את האורז מהרצפה בכנסייה נשכחת. לא היתה לה מטרה. היא ניתקה מהחלון, כופה על עצמה לשכוח את אותם זכרונות שגרמו לה לגעגועים מוזרים. היא רכנה על הרצפה, משפשפת בידיים מגויידות וסדוקות. ריגבי עומדת למות. היא השלימה עם הידיעה. למעשה, לא היה לה אכפת. חייה יהיו משמימים בדיוק כמו מותה. איזה טעם יש לחיים כך? אלאנור ריגבי. חייה לבד ומתה לבד. איזו אבדה לעולם. ~~
ובכן, לקחתי את הצעתה של בתיה וכתבתי סיפור קצר. אני לא כל כך מרוצה ממנו, יש לי הרגשה שהתפספס משהו. אם יש לכם הצעות לשיפור, בשמחה. ~~ מעניין כמה הגורל יכול להתהפך בחיים כל כך קצרים. מעניין למה החיים הכל כך קצרים האלה נראים כה ארוכים. דרך החלון יש שורות שורות של בניינים אפורים בלי סוף, ארובות פולטות עשן שמיתמר לשמיים, פורש שמיכה של ערפל ופיח מעל שמי לונדון. כלב רחוב מלוכלך מחטט בפחים. אנשים חסרי פנים הולכים במכניות ברחובות. מבטה מתהפך דרך הקופסאות האפורות, והשמיים הופכים לארץ והארץ לשמיים. בשאריות הדמיון שנותר לה היא מפליגה דרך פיסת הרקיע התכולה הקרירה הזו, מתחת לשחור מבשר הרעות, צוללת אל הנוסטלגיה. היא נולדה תחת אותם השמיים חסרי העננים, בבית כפרי קטן בפאתי אנגליה. ילדה קטנה וסקרנית שיש לה עוד זמן רב לחקור את העולם. היא זכרה את עצמה משחקת בנחל הקטן ליד הבית, רוכבת על הסוסון החום בהיר שהיה ברשותם. פיסות ילדות שעוד לא נדחקו לגמרי אל תוך האבדון. היא הייתה כל כך תמימה אז. הכל השתנה כשעברה ללמוד בבית הספר. לא שהיה רע שם במיוחד, אבל לראשונה נחשפה אלאנור לעולם סביבה. לא היו שם רק יערות מוצלים וסוכריות על מקל. היו מלחמות, והיו כל מיני סוגי אנשים, שאלאנור שמעה עליהם רק באגדות. עולמה המופשט התחלק עד כה לשחור ולבן, ורק עתה גילתה את האפור, האפור שחייה איימו לטבוע בו. הדבר ערער את אלאנור. היא נצמדה אל הגדולים ממנה, מנסה להחזיר לעצמה את העולם המוכר לה, עולם של אהבה וחום ובטחון. בהתחלה קיבלו זאת בהבנה, הילדה הקטנה שיש לשמור עליה. אבל לאחר שגדלה מעט, איש עוד לא היה זמין לה בכל שעות היום, ובמקום אותה קרבה שכה השתוקקה אליה נעקצה בצעקות לגלגניות. היא אולצה להיכנס בעל כורחה אל העולם האמיתי, לקבל במנוד ראש את כל מה שהחריב את הפנטזיות שלה. ולאט לאט התרגלה לכל. בלי ששמה לב הפכה להיות עוד דמות אפורה גזורה מתוך עיתון. והיער והשמש והסוס נשכחו. הוריה נפטרו. כמובן, הזיקנה. אלאנור באה להלוויה, אמרה כמה מילים, סחטה כמה דמעות והלכה. הייתה לה עבודה לעשות. היא עבדה בכנסייה ברובע העוני של לונדון. לא משהו מפואר במיוחד. שעות רבות הייתה טורחת על החלונות, מקרצפת את הרצפות, מטאטאה. היא צפתה בזוגות רבים מתחתנים. זה הפך לחלק מהשגרה שלה. באים, מחליפים טבעות והולכים. ואותם מחליף זוג חדש שגם אחריו צריך לנקות. באמת, האורז הזה הוא דבר מטופש. קשריה עם העולם החיצון ניתקו. גם עם אותם חברים גדולים מימי בית הספר כבר מזמן לא שמרה על קשר. לא היה לה כל אדם קרוב בעולם, והיא גם לא הייתה צריכה אותו. בילדותה חלמה להיות נסיכה לוחמת אמיצה שמגרשת את הרוע מהעולם. כעת הייתה רק זקנה שאוספת את האורז מהרצפה בכנסייה נשכחת. לא היתה לה מטרה. היא ניתקה מהחלון, כופה על עצמה לשכוח את אותם זכרונות שגרמו לה לגעגועים מוזרים. היא רכנה על הרצפה, משפשפת בידיים מגויידות וסדוקות. ריגבי עומדת למות. היא השלימה עם הידיעה. למעשה, לא היה לה אכפת. חייה יהיו משמימים בדיוק כמו מותה. איזה טעם יש לחיים כך? אלאנור ריגבי. חייה לבד ומתה לבד. איזו אבדה לעולם. ~~
