.Everything changes, everything falls apart

[רעוּת]

.Everything changes, everything falls apart

לפעמים אני רוצה לחזור לכעוס עליך, פשוט כי זה קל יותר מ להתמודד. כי כשאני כועסת אני לא מתגעגעת ואני לא חושבת על זה, אני רק כועסת. אז הייתי מאשימה אותך בהכל. הייתי אומרת שקלקלת אותי- שבגללך אני לא יכולה להיקשר ואני לא יכולה לאהוב ואני לא יכולה לבכות. שבגללך אני מפחדת שכולם ילכו, אז אני לא נותנת להתקרב. בגללך. הכל בגללך. אני כבר לא כועסת עליך כלכך, אני יודעת שאין בזה טעם, ואין טעם לחפש אשמים, בשביל מה...? (ואולי אין טעם בכלל). לפני בערך חודש וחצי, באזכרה שלך, אחרי שכולם סיימו לדבר וגם אני, היה שקט כזה- וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו זה כמה שאני אוהבת אותך, וזהו, רק אוהבת, לא כועסת ולא שונאת ולא רוצה למות. ושנייה אח"כ, כמו מאניה דיפרסיה, המלחמות האלה שלי בעצמי- בשביל מה בעצם, בשביל מה לבוא לשם ולשים לך פרחים ולדבר עליך, בשביל מה, ומה זה עוזר להרגיש ככה, לאהוב אותך כ"כ, זה רק גורם לי להתגעגע יותר (כשאני שונאת אותך אני לפחות לא מתגעגעת כלכך). אני אף פעם לא בוכה עליך. זה מצחיק קצת. כמה בכיתי בימים האחרונים, ואף פעם לא עליך. ולא היית הדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי ולא היית המחשבה הראשונה שאיתה התעוררתי. בקושי היית שם. וכשכן חשבתי עליך, לא בכיתי, לא הרגשתי כלום. אני לא מבינה את זה לפעמים. איך אני יכולה לא להרגיש כלום בגללך, אבל להרגיש כלכך הרבה בגלל דברים אחרים, ולבכות, וזה כ"כ לא אופייני לי, to cry myself to sleep, אני אף פעם לא עושה את זה, וזה מפחיד אותי קצת כי אני לא מכירה את עצמי ככה, אני רגילה שלא-משנה-מה, אני תמיד אתפקד ואצליח להדחיק כמה שצריך בשביל לתפקד, ושזה אף פעם לא ייצא בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון- סוג של קונטרול פריק- אבל תמיד הצלחתי. וזה כלכך לא אופייני לי, לבכות סתם ככה באמצע היום, ואין לי כוח כבר, אני מרגישה כלכך אפאטית, לא אכפת לי משומדבר אחר ואני לא יכולה לחשוב על שומדבר אחר (אפילו לא עליך. אתה רואה, יש יתרונות). [ואיך אומרים "אני אוהבת אותך" בלי שתהיה לזה הרגשה של סוף? בלי לחשוב על זה שתהיה פרידה בקרוב, ואני כ"כ גרועה בלהתמודד עם פרידות, ואיך ממשיכים הלאה אחרי תקופה שהיתה כלכך......טובה-ורעה-והכל-ביחד, ושעברתי בה והתבגרתי ולמדתי לאהוב שוב באמת, אהבה-בלי-תנאים כמו שלא חשבתי שאפשר, ואיך עכשיו אני אמורה לוותר על כל זה ולהמשיך הלאה למשהו אחר, וזה נכון שיהיו לי דברים אחרים להתמקד בהם ודברים אחרים שיעסיקו אותי אבל אני לא יכולה שלא להרגיש את הסוף הזה ואת הפרידה-שלא-תלויה-בי ואני לא יכולה שלא להרחיק את עצמי כבר מעכשיו, אבל אני לא רוצה להתרחק באמת, אני רוצה להיות שם ושזה לא ייגמר-- 4.9.07] אני לא מכירה את עצמי ככה, ואם ידעתי שילכו אז למה נתתי לעצמי להיקשר ככה, ואני לא יודעת, תמיד אמרתי שלא הייתי משנה שומדבר, שלא הייתי מוותרת על אף רגע איתם בשנה האחרונה, אבל אני כבר לא יודעת (עדיף לאהוב ולאבד מאשר לא לאהוב בכלל...?) כי זה כלכך קשה עכשיו, ואני לא מצליחה לראות איך אני מתגברת וממשיכה הלאה. איך אני ממלאה את היומיום שלי בדברים אחרים. אני לא רוצה דברים אחרים. אני רוצה רק אותם. אני חושבת איך כל דבר קטן יזכיר. ויכאיב. כלכך הרבה פעמים השנה כשהיה לי עצוב חשבתי ש, לפחות יש לי אותם. מה הייתי עושה אם לא היה לי אותם. הם החזיקו אותי בלי לדעת אפילו. אף פעם לא הרגשתי שלא בא לי, או שאין לי כוח אליהם. גם כשלא היה לי כוח לשומדבר. וכשאני איתם אני יכולה לשכוח הכל. להתנתק מהכל. ומצד שני להיות הכי אמיתית. כי רק אותם אני אוהבת ככה. אין לי שום חומות או מסיכות איתם, בניגוד לכל השאר. כי איתם פשוט לא צריך את כל זה. אני אפילו לא יכולה להסביר מהם בשבילי. אולי אני בכלל לא רוצה, אולי זה רק ימעיט מערכם, לנסות להסביר במילים (אני מנסה לחשוב לפעמים למה הם אוהבים אותי בחזרה, מה עשיתי כדי לזכות באהבה שלהם, אולי זה פשוט ש, ילדים מרגישים מתי שבאמת אוהבים אותם). [ומה רע לי? ת'כלס, מה רע לי?! היום הילדה אמרה לי שהיא אוהבת אותי. והיא חיבקה אותי, וכשהיא מחבקת היא נותנת את כולה, שמה עלייך את הראש ומחכה שתעטפי אותה עם הידיים שלך, ותולה בך מבט מעריץ ומאמינה לכל מילה שיוצאת לך מהפה. אני אוהבת אותם. את התמימות שלהם ואת הטוהר ואת הכל. אני אוהבת לדבר איתם וללמד אותם ולהקשיב להם. אני אוהבת אותם וטוב לי איתם ואני לא יודעת מה אני אעשה בלעדיהם (בסוף זה תמיד מגיע לזה, אה?) 14.3.07] (אז אני אכעס על עצמי, במקום. איך נתתי לעצמי להיקשר ככה, ואיך אני לא יודעת להתמודד אף פעם, ולמה אני לא חזקה, ואיך אני אצליח להיפרד מהם בלי להישבר לידם, אני לא יודעת איך אני אצליח, אני לא רוצה להיפרד, למה אני לא יודעת להתמודד עם פרידות, כבר הייתי צריכה ללמוד איך).

 

[lital172]

../images/Emo23.gif

אני נאלמת מול הכאב שלך. הלוואי וידעתי מה להגיד כדי שתרגישי טיפה יותר טוב. גם שהגיע הזמן להיפרד, הם תמיד נמצאים לך בלב, את כבר יודעת.

קראתי משהו ורציתי להעתיק לך לפה,מקווה שזה בסדר. זוהי דרך החיים ש אנשים שלא נועדו להמשיך איתנו כל הדרך שהיו בחיים שלנו ומסמלים תקופה. לעיתים תקופה טובה מלאה בשמחת חיים לעיתים תקופה כואבת. לא כולם נועדו להמשיך איתנו הלאה אל המחר גם אם אהבנו ועודנו אוהבים אותם... את צריכה להודות להם על תקופה נפלאה שהיתה רק שלך ושלהם ואולי יום יבוא ויתחדש הקשר תני לחיים להפתיע אותך אולי הם יתנו לך מתנה נפלאה-חברות חדשה" הרגיש לי שזה צריך להיכתב. תרגישי טוב.

 

[רעוּת]

תודה..../images/Emo20.gif

 

[the silence girl1]

....

רק לומר שאיתך.. ואני חושבת שאת כן יכולה להרגיש, שאת כן מרגישה. בכל המכתבים האלה אליו שאת כותבת רואים כמה רגש יש בהם. זה לא משהו שהוא מובן מאליו.

 

[רעוּת]

תודה...../images/Emo23.gif

 

[רעוּת]

figures that my courage would choose to

.sell out now לפעמים עוברת לי בראש המחשבה, שזה בעצם לא כלכך נורא. שלא יהיה כלכך נורא כשהם יעזבו. שיהיה בסדר. היא נעלמת שנייה אח"כ, כשאני מתחילה לדמיין את הרגע של הפרידה ואת החיבוק האחרון, והדמעות מציפות לי את העיניים ואני שוב לא יודעת איך אני אצליח. ובזה זה נשאר, כי לא באמת מתאים לי להיות אופטימית, זה יגרור יותר מדי אכזבות, ונפילות, ואולי פשוט עדיף שלא. לא לצפות בכלל (זה כן יהיה נורא, ואני לא יודעת איך אני אסתדר, אני באמת לא מצליחה לראות את זה, וכמעט לא נשאר זמן). אני חושבת איך כל דבר קטן יזכיר לי, המילה 'טריגר' קופצת לי לראש כלכך הרבה פעמים, וזה כמו שהיה אחרי שנהרגת (איך תמיד אני חוזרת לזה בסוף...) כשלא הייתי מוכנה לשמוע את השם שלך או לדבר עליך או להקשיב למוזיקה שלך, או למוזיקה בכלל, כי הכל הזכיר לי אותך. ואף אחד לא ידע. הם חשבו שאני לא מדברת על זה כי כבר המשכתי הלאה, או משהו כזה. ואיך כולם אמרו שאני מתמודדת עם זה כלכך יפה, אח שלי נהרג ואני ממשיכה להוציא מאיות בביצפר החדש ויש לי הרבה חברות ואני מחייכת (ואז הם היו ממש מופתעים כשלקחתי מליון כדורים, למה לא אמרת שאת רוצה למות, איך היינו אמורים לנחש. צחוקים, אה). יותר קשה לי לא להיות חזקה. אני לא יכולה שיראו אותי בוכה. אני מעדיפה שלא ידעו כלום, ולא יחבקו, ולא ישאלו. שיצאו מנקודת הנחה שאני לא מדברת על זה כי המשכתי הלאה, ולא כי זה כואב לי, כי אני לא באמת רואה בזה טעם, זה סתם מכאיב יותר ובמילא שומדבר שאני אגיד לא יצליח להעביר אפילו חלק ממה שאני מרגישה (אני לא חושבת שאני בכלל יודעת מה אני מרגישה). אני לא יכולה שיראו אותי בוכה, כי זה לחשוף יותר מדי, זה להודות שהכל לא בסדר, ואני לא מוכנה שידעו (תסביך מאצ'ו? וואטאבר). אפילו לכתוב פה כבר קשה לי, זה נותן תוקף לזה ש'לא הכל בסדר'. אז אולי כבר אין לי כוונות לבלוע מליון כדורים (במילא השיטה הוכיחה את עצמה כלא יעילה במיוחד), אבל אני לא באמת חזקה, הנה אמרתי (למה זה תמיד נראה לי כ"כ נורא, לא להיות חזקה?) אחרי שנהרגת לא ממש היתה לי ברירה...כי במילא לא היה פה אף אחד שיכל לעזור, או להקשיב, או להגיד לי שזה בסדר גם להישבר. הם אמרו שהמשפחה לא תתפרק, שנעבור את זה ביחד, אבל זה לא באמת. איך יכולתי להגיד לאמא שגם אני מתגעגעת אליך, כשהיא רק בכתה כל היום בחדר שלך? איך היא כבר יכלה לעזור לי? ואיך יכולתי להגיד לאבא שאני רוצה שנשחק ביחד כמו פעם, ונעשה הצגות ונצחק, אם הוא אף פעם לא היה בבית? לא היה לי שם מקום יותר. ולא ידעתי להיות חזקה בשבילם, זה היה גדול עלי. אז חשבתי שלהיות חזקה זה פשוט להמשיך כרגיל, בלי לחשוב על זה, בלי להרגיש, ואולי אפילו שכנעתי את עצמי שאני באמת מצליחה, שאני יכולה להמשיך ככה לנצח, בלי לחשוב עליך, אבל היו שם סדקים, בקרקע-היציבה-כביכול שבניתי לי. יותר מדי סדקים, ומספיקה רעידה אחת קטנה...כי אי אפשר באמת למחוק אותך, ואלוהים יודע שניסיתי (עכשיו אני כבר לא רוצה למחוק. אני רוצה לחיות איתך בשלום, אבל אני עדיין לא מצליחה. וזה כואב, כי זה לא אמור להיות ככה, אני אוהבת אותך וזה אמור להספיק, אבל זה לא, יש עוד יותר מדי דברים אחרים). אני כבר לא 'מתמודדת עם זה כלכך טוב'. לא עם המוות שלך- על זה כולם עדיין חושבים שהתגברתי יופי, ואני לא אהרוס להם, אבל עם כל השאר. עם כל השינויים האלה. אני כלכך רוצה לחזור אחורה, ולא רחוק מדי, אפילו כמה חודשים, ולעצור את זה שם. כשלא הייתי צריכה לדאוג לאיך אני אשלם שכ"ד 3 שנים עכשיו ואם הסמסטר יתבטל או לא ואיזה מטלה אני צריכה להגיש לשיעור הבא, וכשהיה עוד הרבה זמן עד שהם עוזבים ולא היה צריך לחשוב על זה בכלל, כי עכשיו כבר צריך, זה ממש עוד מעט, ואני חושבת על זה, אבל עדיין לא מצליחה לדמיין את 'היום שאחרי'. וזה מצחיק, הפער הזה בין איך שתופסים אותי לבין איך שאני באמת (וזה עצוב, שאני לא באמת רוצה לתקן להם את הטעות). איך שכולם חושבים שהתגברתי, הנה, אפילו יצאתי מהבית והתחלתי ללמוד, ויש לי כיוון בחיים ובלהבלהבלה. ואני רק חושבת ש-זה לא באמת. זאת סתם הצגה. הצלחתי לעבוד על כולם. כלום לא בסדר.

 

[רעוּת]

......You try until you can't

אני מסתכלת על כל מה שיש לי, ולא מבינה למה זה לא מספיק, אם יש כ"כ הרבה למה זה לא מספיק בשביל שאני אוכל לחייך--- (או לפחות להפסיק לבכות כבר). למה פתאום כל דבר קטן גורם לי להרגיש, אני לא רוצה להרגיש כלום. למה כל דבר קטן מזכיר לי. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני לא. יש כל מיני נקודות ציון, ואני תמיד משווה, כל הזמן. עכשיו לפני... מחר כבר נר שני, לפני שנה בנר שני זה היה הערב לפני שסבא מת, אני זוכרת, אבל דווקא זה לא גורם לי להרגיש, ובעצם, גם אז לא ממש הרגשתי, שנה זה מספיק זמן בשביל לעכל ולהתמודד ואפילו להתגבר על זה, אבל בכל השנה הזאת לא הספקתי להרגיש, אפילו לא פעם אחת, ואני לא יכולה שלא לחשוב שמגיע לו יותר, כי זה לא שלא אהבתי (רק לא בכיתי כשהוא מת ועכשיו אני גם מבריזה מהאזכרה שלו). עכשיו לפני שנה עשיתי פסיכומטרי וניסיתי לנחש איפה אני אהיה עוד שנה, זאתאומרת עכשיו, מה אני אלמד ואיפה, ואני זוכרת שזה הפחיד אותי קצת, לא לדעת. ועכשיו אני חושבת שזה מפחיד אותי יותר, כשאני כבר שם. לפעמים אני חושבת- מה אני עושה פה, לעזאזל. (אני רוצה הביתה. אני רוצה ללפני שנה). (והם היו שם, ואני זוכרת שכבר אז אהבתי אותם כ"כ, אני לא זוכרת מתי נקשרתי אליהם ככה, זה לא היה מהיום הראשון, לקח קצת זמן, אבל אחרי חודש כבר הייתי מאוהבת בהם לגמרי, למה זה תמיד חוזר לזה, למה אני לא מצליחה לחשוב על שומדבר אחר). הכל מזכיר לי, ואני חושבת שאני אצטרך לשנות את הסדר של השירים באמ.פי, ולמצוא דרכים חלופיות כדי לא לעבור ליד מקומות שיזכירו לי יותר מדי, ובעיקר לשכוח, את החורף שעבר ( Cause things are gonna change so fast ) ואת הקיץ שעבר ואת האביב, ואת הכל בעצם, לא לשכוח, אי אפשר, אבל לשים את זה מאחור, עד שאני אוכל להיזכר בלי שזה יכאב ככה. למה זה כואב ככה, איפה הפרופורציות שלי, זה לא שאני מאבדת אותם לתמיד (הלוואי שיכולתי להאמין בזה באמת). [אני לא יודעת איך לבקש שיהיו שם, ואני לא יודעת למה אני בכלל רוצה שיהיו שם, אם אני לא חושבת שזה באמת יעזור, שיש משהו שבאמת יעזור, ודי, אני צריכה לצאת מזה כבר].

"So many people enter and leave your life, Hunderds of thousands of people. You have to keep the door open so they can come in, but it also means you have to let them go."​

(למה חייבים להרפות....?)

 

[noosh]

אני שונאת את המשפט הזה

אני חושבת שאמרתי את זה כבר, הוא לא מנחם והוא לא מעודד ואין בו שומדבר מרגיע או מקל. (אני אפילו לא יודעת אם הוא נכון) אם יש כ"כ הרבה למה זה לא מספיק בשביל שאני אוכל לחייך--- לפעמים זה נראה שהרגשות שלנו מנותקים מאיתנו, כאילו משהו במגעים התרופף. אנחנו אמורים להרגיש ואנחנו לא, אנחנו מרגישים בחוסר-פורופוציות דברים שאמורים להיות יותר חלשים, היית רוצה לחלק את זה שווה בשווה, להקדיש לכל אחד כמות של רגש, אבל את לא מצליחה לשלוט על המינונים. ולראות דברים משתנים. זה יכול לכאוב כלכך, המשפט הזה, דווקא זה... (things are gonna change). לפעמים אנחנו מייחליפם לשינויים אבל כשהם באים ככה (והקול שלה כלכך סוחף למערבולות האלה של שינויים שלא ביקשנו, שנכפו עלינו ואנחנו חייבים להתמודד איתם) אז זה כלכך קשה. וכואב. ומתסכל, זה חוסר-אונים מוחלט. לכי תשתלטי על כל הרגש הזה כשלא באמת ביקשת אותו, בכלל לא חשבת שהוא יגיע בכזאת עוצמה, לא נערכת נכון. אולי באמת, לשנות קצת. לא לכפות על עצמך כאב בדמות מוזיקה או מקומות שמזכירים. לא להתחמק לגמרי (הדחקה זה רע וזה), אבל לא להכריח את עצמך להקשיב לדברים שאת יודעת שיעשו לך רע. את לא חייבת להכאיב לעצמך, את מרגישה גם בלי. זה הכי קשה, לבקש שיהיו שם. במיוחד כשאת לא מרגישה שיש לך משהו לתת בתמורה, כשאת מרגישה כלכך-חלשה שזה ממש יהיה להרשות לעצמך ליפול, ואנשים לא יודעים ליפול אחורה בעיניים עצומות. לכל אחד יש את הספק הקטן הזה בפנים שמישהו לא יהיה שם כדי לתפוס. וזה כלכך קשה, לבקש שיהיו שם. אני מקווה שאת יודעת שיש כאלה שרוצים, ויש כאלה ששם גם בלי שתבקשי, את לא תמיד יכולה להעזר בזה, לפעמים זה יותר מדי, ללכת לשם, אבל לפעמים גם מספיק לדעת שיש כדי להקל על הנשימה.

 

[רעוּת]

גם אני לא מתה עליו,

או על הגישה שלי בזמן האחרון

כתבת שאנשים לא יודעים ליפול אחורה בעיניים עצומות....כשאחותי היתה קטנה הייתי משחקת איתה לפעמים את המשחק הזה, שהיא נופלת אחורה ואני צריכה לתפוס אותה. ותמיד הלכתי הרבה אחורה, והיא היתה נופלת כמעט עד הרצפה לפני שתפסתי אותה, אבל היא אף פעם לא הסתובבה אחורה או נעצרה באמצע, היא תמיד סמכה עלי. ואני זוכרת שאני אף פעם לא יכולתי לעשות את זה, לסמוך על מישהו ככה, כשהייתי משחקת עם אח שלי הוא היה לוקח צעד אחורה לפעמים לפני שנתן לי ליפול ותמיד פחדתי שהוא לא יתפוס אותי והייתי נעצרת באמצע (למרות שידעתי שהוא לא באמת ייתן לי ליפול). לא יודעת, אולי זה עניין של אופי, לה לא היה ספק שאני אתפוס אותה (היא תמיד היתה תמימה

) ואני אף פעם לא יכולתי לסמוך עד הסוף (ובצדק, כנראה...אח שלי היה מניאק, זה סדיסטי להתרחק עוד אחורה ולעשות לי התקף לב

ואח"כ הוא גם מת ונטש אותי, האידיוט

) לא יודעת, כאילו, זה לא רק שאני לא יודעת לבקש, זה גם שאני לא יודעת איך זה בדיוק יעזור, זה לא יעצור את הזמן או יחזיר לי אותם, אז מה הטעם בעצם? (כן, אני יודעת זה דפוק, וכפוי טובה, זה פשוט ש, אני מחפשת תמיד פתרונות פרקטים, גם כשאין). (ודווקא מי שחשבתי שיהיה שם, לא מנסה להבין אפילו. אז אני לא באמת מצפה יותר). [ואני לא מכאיבה לעצמי עם המוזיקה הזאת

אם לא היה לי אמ.פי להתרכז בו בנסיעות נראה לי שהיה אפילו עוד יותר גרוע

למרות שבדרך חזרה מהם היום היה לי "maybe its time to wave goodbye now" וקללתי את טורי הכלבה.] ותודה....

 

[ירגזי כחול]

"אם יש ככ הרבה למה זה לא...."