.Feelings are intense. Words are trivial

[רעוּת]

.Feelings are intense. Words are trivial

בימים כאלה הכל מתגמד פתאום, כל הפחדים שכבר הדחקתי עולים מחדש, מול תמונות של טנקים וחיילים בלבנון. וזה מראה לי שאני לעולם לא אתגבר. זה אנוכי לחשוב ככה, נכון? שכל עוד הם ימשיכו להילחם שם, אני לא אוכל להתגבר עליך. כל יום נהרגים עוד חיילים, ואני חושבת עליך. ואולי זה בכלל לא בגלל זה- אולי זה בגללי, אני לא מתמודדת, אף פעם לא התמודדתי. חייתי את החיים שלי בצל של המוות שלך שאף פעם לא עזב אותי. מרגישה שאין לי בכלל זכות לבכות עליך עכשיו, אחרי כל כך הרבה שנים. בימים כאלה נראו לי שכל המילים לא באמת יתארו את איך שאני מרגישה, ואולי אני בכלל לא יודעת איך אני מרגישה. ואני לא מצליחה לישון בכלל, כי כל פעם שאני מנסה כל המחשבות האלה עולות וכל פעם שאני נרדמת אני חולמת שאתה בלבנון ושאתה מת. אז איך אפשר לברוח מזה, תגיד לי? אתה בכלל לא יודע מה עבר עלי בלילות האחרונים איך בכיתי ולא נרדמתי, איך לא אכלתי כלום אבל עדיין הקאתי, וזה לא וירוס, זה בגללך. איך אפשר אח"כ לתפקד כרגיל, כשאני מרגישה שאני כבר מתמוטטת...כשכל התמונות האלה רצות לי בראש ואני חושבת עליך ועל כל מי שאני מכירה שם, ואיזו זכות יש לי בכלל להרגיש ככה אם לא נהרג לי אף אחד במלחמה הזאת? 7 שנים ו-9 חודשים.....ממשיכה לספור את הימים בלעדיך ויודעת שלא יהיה לזה סוף, גם עוד 20 שנה, אני עדיין לא אתגבר. (30-7-06) אני יכולה למצוא המון נקודות דמיון, אפילו בלי לחפש יותר מדי, וזה כבר נהיה אירוני. התאריך הזה תמיד צבט לי בלב. גם לפני קיץ 2006. זה התאריך שהוא התגייס, והשנה זה יהיה 10 שנים. ואז זה הפך להיות יום כ"כ קשה מסיבות אחרות לגמרי, או אולי לא כ"כ לגמרי, אבל אחרות, וכואבות אפילו יותר, כשלא חשבתי שזה יכול לכאוב יותר. בימים הראשונים כל הזמן השוותי. איך זה היה אז, ואיך זה עכשיו, אצלם- ומליון פלאשבקים מההלוויה ומהשבעה ודברים שלא ידעתי שאני בכלל זוכרת. זה נהיה אמיתי רק כששמים אותך באדמה. לפני כן, אי אפשר באמת להבין. ואם יש תמונה אחת שנחרטה לי בראש, זה איך ששמו אותך באדמה. הורידו אותך עם החבלים, לאט לאט. ואם יש צליל אחד שנחרט לי בראש, זה מטח הכבוד שירו בסוף. את השאר אני לא כ"כ זוכרת ..הכל עבר לידי, עבר מהר נורא, ואז זה נגמר וירו באוויר. וכולם התחילו ללכת משם. אני רק זוכרת שלא רציתי ללכת. כאילו שכבר אז הבנתי שמעכשיו הכל משתנה, מה שהיה פעם כבר לא תקף יותר ויש מציאות חדשה- בלעדיך. אני זוכרת שחשבתי שאני לא רוצה להשאיר אותך לבד שם. ומאז חשבתי ככה בכל הלוויה שהייתי בה. כי כשהולכים משם- אחרי ששמים אותך באדמה, זה סופי. אי אפשר להחזיר, אי אפשר להיפרד שוב ולחבק אותך בפעם האחרונה. אז זה סופי לגמרי וצריך לקלוט שזה באמת נגמר. אתה לא תחזור יותר. וזה חזר, אתה יודע יואבי? נזכרתי בכל מיני דברים שבכלל שכחתי שהיו שם, בהלוויה שלך. וזה מכאיב נורא, אבל אני לא יודעת אם זה כ"כ רע בגלל שאולי כן עדיף לזכור את הרגעים האחרונים האלה, לפני הפרידה האחרונה. לזכור את החיבוקים שעטפו אותי שם בתוך כל הלבד הזה, כי כמה שיחבקו ויבטיחו לי שיהיה בסדר, זה עדיין הכי לבד בעולם. ואח"כ נגמרת השבעה ואתה באמת נשאר לבד, כי החיים נמשכים. ככה כולם אומרים אבל הם לא יודעים שהחיים לא באמת נמשכים, זאת סתם עבודה בעיניים. קמים בבוקר, הולכים לבי"ס, לעבודה, לצבא- אבל החיים לא באמת נמשכים. סתם מעמידים פנים בשביל כולם. וגם בשבילך. נאחזים בשגרה, כאילו שזה מה שיציל אותך כשכל העולם מתמוטט. אבל לעזאזל עם השגרה, לעזאזל עם הכל. לפעמים פשוט צריך לעצור ולבכות ולהיזכר בך ולהרגיש כאילו שזה שוב סוף העולם. זה באמת סוף העולם, אם 6 שנים אחרי הנסיגה מלבנון ו-7.5 שנים אחרי שנהרגת הם שוב מתים בלבנון. הלוואי שהפעם זה לא סתם. הלוואי שהמוות הזה לא יתברר כמיותר, כמו שהמוות שלך. מיותר בדיעבד. בדרך לשם השמיעו בגלי צה"ל את "חורף 73". אמא אמרה לי "לאיזה עולם הבאנו אתכם..." והיא בטח חשבה גם עליך. ממש מכת בכורות מה שהולך פה, איך כולם מתים בלבנון. עדיין....שוב...מתים בלבנון. אז בכיתי. עליך, עליו, על כל העולם המזדיין הזה שבו הורים צריכים להסתכל על הילד שלהם שרק נולד והמחשבה הראשונה שעוברת להם בראש היא "הילדים האלה, הלוואי לא ילכו אל הצבא". ואני יודעת שהם באמת התכוונו לזה, כשנולדת. וכשהוא נולד. אבל זה לא מנחם בכלל. אני לא רוצה להביא ילדים לתוך מציאות כזאת. אני לא רוצה שגם הילד הבכור שיהיה לי ימות בלבנון. (4-8-06) ואז הפסקתי להשוות בינהם. כי זה נהיה כואב מדי. ואולי אפילו לי יש גבולות. ואולי הייתי צריכה להמשיך לתפקד ביומיום בלי למות מבפנים כל 5 דקות, ואולי החיים כן נמשכים, לעזאזל. אני משתדלת לא לחשוב על שניהם ביחד. בגלל כל הקווי דמיון האלה. זה כבר נהיה אירוני. אותה כומתה. אותה קצינת נפגעים. הלוויה צבאית, שלוש יריות. כמעט אותה שעה, בלילה. כדור אחד שנכנס והורג, ויוצא. דפיקה בדלת מוקדם בבוקר, אני מנסה להיזכר בעוד דברים...אה, כן, ברור- לבנון

. אח בכור, השאיר הורים ושני אחים, מליון דברים ש"הוא כבר לא", אני לא יודעת על מי מהם היה לי יותר קשה לכתוב, הכל מתערבב, אחרי שכבר עשיתי את ההפרדה הזאת, כי זה נהיה כואב מדי. אני רואה את השמות והתמונות, ואני לא באמת מצליחה להרגיש. לא מצליחה לכאוב יותר, אבל גם לא מצליחה להמשיך ככה...החיים לא נמשכים כמו שהבטיחו לי פעם, ואני לא רוצה להמשיך בלעדייך כמו שהבטחתי לך פעם, שאני אנסה. אז לא רוצה. מה תעשה לי? תצא מהאדמה ותגיד לי שאני חייבת? אתה לא כאן והחיים לא נמשכים, כי כשהם נמשכים רק מתים לי עוד אנשים ואני לא יכולה ככה יותר. אז עדיף שלא ימשיכו בכלל. ואל תגיד לי שזאת חרא של גישה ושאני צריכה להתבגר. הכל חרא עכשיו, טוב? אל תגיד לי שיהיה בסדר. כבר לא יהיה בסדר יותר. (13-8-06) ואם כבר השוואות. בין לפני שנה לעכשיו. אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לראות אז מעבר ל'היום'. זה היה לעבור כל יום. את כל המלחמה הדפוקה הזאת. את המלחמות הפרטיות שלי. ואף פעם לא חשבתי על 'היום עוד שנה'. על עכשיו. על הזמן הזה. ועדיין, גם אם כבר לא יהיה לגמרי בסדר יותר. עברה לי המחשבה הזאת בראש היום, אפילו אם רק לרגע- All I ever wanted all I ever needed is here in my arms Words are very unnecessary .They can only do harm אז אני אפסיק פה. (רק שטורי שרה את זה אני באמת מצליחה להקשיב).

 

[רעוּת]

אה, כן- enjoy the silence- depeche mode

 

[sleeping is givin in]

../images/Emo201.gif../images/Emo140.gif

 

[noosh]

(רק כשטורי שרה את זה אני באמת מצליחה להקשיב)

(...... זה פשוט נכון). קשה לעשות השוואות וקשה לא לעשות השוואות, היכ קשה זה להשאר עם כל הזכרונות והכאבים דחוסים ככה בפנים ולא להצליח להרחיק את זה ממך כדי להתרכז במה שמולך, מה שאת אמרוה לפקוח עיניים ולראות. ואת יודעת, את כותבת את המשפט הזה שם וזה עושה לי כזה, שכן, שאפילו אם זו רק שניה אחת, אז בשניה הזאת זה היה לך בידיים. ושניות יכולות להתארך, פשוט עובדים על זה קצת. או הרבה. אבל אם היה לך את זה לשניה הזאת, זה יכול להיות ליותר. (המילים שלך דווקא משחררות הרבה לדעתי, ויהיה לי חבל אם תוותרי עליהן. יש בהן משהו שוטף, מנקה. אולי אני טועה, אבל ככה זה מרגיש, לפחות).

 

[רעוּת]

....

אני כל הזמן חושבת שהבעייה היא שזה תלוי בגורם חיצוני, שזה חייב להיות literally - here in my arms. כמו הילדה שאני הכי אוהבת בעולם שבאה ומחבקת אותי פתאום. שזה תמיד תלוי במישהו אחר. שזה לא יכול לבוא מתוכי, מבפנים. (כמו שהעצב הוא בגלל גורם חיצוני, תמיד בגללו, ודווקא זה לא ינטוש אותי בסוף

או שאני סתם מדחיקה את כל השאר.) [ואולי פשוט צריך להתמקד במה שיש עכשיו. לא לחשוב כל הזמן שזה ייגמר].

.....

 

[רעוּת]

../images/Emo14.gif

אומרים שאחרי השנה הראשונה זה נהיה קל יותר, אבל אני זוכרת כ"כ טוב, את כל הפרטים הקטנים, את "עכשיו לפני שנה", ואת מחר בבוקר, ואת הצהרים ואת היום שאחרי, זה כמו לחיות את זה שובושובושוב. (אני רק לא זוכרת על מה חשבתי כשאמא סיפרה לי. מה היתה המחשבה הראשונה. אני רק זוכרת את הדמעות שהתחילו לרדת, ושחשבתי שזה מוזר, כי אני בדר"כ לא בוכה, לא מיד, אבל באותו יום שישי בבוקר הן היו שם, ועכשיו שוב אין). השעה. התאריך. המחשבה שהיתה לי בראש כל אותו יום ובימים שאחרי- this is not, this is not really happening (you bet your life it is). [10 חודשים. מדי פעם אני שמה לב, מנסה לחשב כמה שבועות עברו מאז, והשעון נעצר על השעה שנהרגת, בכוונה, כדי להכאיב. ואולי זאת רק אני, ששמה לב. איזה בזבוז זה, דניאל. היית יכול להשתחרר עוד פחות מחצי שנה. כל זה היה יכול להיות מאחוריהם, אבל עכשיו להורים שלך תמיד יהיה חייל בבית, חייל במסגרת שחורה, חדר הנצחה שפעם היה החדר שלך. זה כ"כ מצמרר להיכנס לשם. המדים שלך עדיין תלויים על קולב מחוץ לארון, מחכים לך. אמא שלך כבר לא יכולה לראות את זה יותר, הם העבירו את התמונות מהסלון לחדר שלך, אבא שלך מדבר עליך ולרגע העיניים שלו לא כבויות יותר, כשהוא מספר לי איך היינו פעם קטנים, ביחד. אבל רק לרגע. אף פעם לא שמתי לב כמה אתה דומה לו. אבל עכשיו רואים, בתמונות. המון תמונות. לפעמים אני חושבת שחבל שההורים שלי לא צילמו כ"כ הרבה. כי זה מה שנשאר בסוף. אבל זה לא באמת עוזר, כל התמונות בעולם לא ימנעו מהזמן לטשטש את הפנים שלך בזכרון. זה בלתי נתפס, דניאל. איזה עולם דפוק. הטובים ביותר הולכים מקדימה, ויורים בהם ראשונים. אז מי שנשאר פה, אנחנו, הטובים פחות, נשארנו לחיות בעולם דפוק כזה, שמנוהל ע"י טובים פחות, ששולחים ילדים כמוך ללכת מקדימה, ואין לי כוח לכעוס, דניאל, אני לא אצא להפגין כדי שאולמרט יתפטר, זה לא יחזיר אותך. זה לא יחזיר להורים שלך את האור לעיניים או את שמחת החיים. זה קרוב מדי בשביל שאני אוכל להביע דעה או לצאת להפגין או אפילו לכתוב עליך משהו יפה. קרוב מדי, העיניים שלך שורפות לי בלב, ככה, מקרוב. 10 חודשים. אולי אני כבר אלמד לגעת בכאב הזה בלי להתפרק לגמרי.] 4-6-07 (זה לא נהיה קל יותר. זה לא קל יותר עכשיו).

 

[רעוּת]

../images/Emo18.gif

Tears on the sleeve of a man Don't wanna be a boy today תמיד אמרו לחיילים שאסור להם לבכות בהלוויות. כי האויב רואה, וכולם רואים, וזה גורם להם להיראות חלשים, וזה מחליש אותם, ואסור. החברים שלו לא בכו בהלוויה. הם לא היו בהלוויה, הם עדיין נלחמו שם. כמו בקטע הזה ב"אם יש גן עדן"- "הוא לא ידע שבכלל לא היינו בהלוויה שלו, כי לא נתנו לנו, כי אי אפשר היה. שלחו במקומנו צוותים אחרים מהחטיבה, העיקר שיהיו כומתות, ושיהיה צפוף, ושההורים יהיו גאים". They say you were something in those formative years "הוא כבר לא. ככה משחקים. ואז מוחקים את השם שלו מרשימות השמירה, מטבלאות הסד"כ. הופכים את המיטה שלו למחסן של הצוללת, ומשתדלים שלא לדבר יותר מדי על מוות. חוזרים לשגרה. אבל בלילה נרדמים מכווצים, סוג של חרדה דרוכה מפני שבריר השנייה שממתין מהעבר השני, כשהעיניים ייפקחו והבשורה תכה שוב פתאום, וזה ישרוף כמו לעכל ולהתרגל בכל בוקר מחדש, שוב ושוב מההתחלה. לו רק יכולנו שלא לשכב לישון, היה הרבה יותר קל". היום חיילים כבר בוכים בהלוויות. היום חיילים הם הילדים של אבא ואמא, והם בני 19 ו-20, וזה עדיין ילדים, עד המלחמה הדפוקה הזאת לא ממש הפנמתי את זה, הם עדיין ילדים- והילד שנהרג שם בגיל 20, זה אותו ילד שהייתי משתוללת איתו כשהייתי קטנה, יש לי תמונה שלי ושלו, והיא כ"כ יפה, מסוג התמונות האלה שהורים ממסגרים ותולים על הקיר עם כל התמונות האחרות של הילדים שלהם שכבר גדלו--- או שכבר לא. Hold onto nothing As fast as you can זה כמו לחפש משהו להחזיק בו כשאתה נופל, אבל אין. יש שם רק חלל אחד גדול, כ"כ הרבה מהכלום הזה. זה ליפול, וליפול וכבר אין במה להיאחז, ואפילו אין רשת בטחון למטה, ואני אפילו לא יודעת כמה נמוך זה ה'למטה' הזה. ("כמה שקשה אני תמיד מרגיש שזה עוד כלום שיש הרבה יותר נמוך...". וזה מפחיד). .Well, still, pretty good year (עד עכשיו הצלחתי למצוא משהו אופטימי בשורה הזאת. אני כבר לא מוצאת אותו שם יותר.) Maybe a bright sandy beach Is going to bring you back Bring you back back ....back (הייתי נותנת הכל.) Some things are melting now הכל נמס (זה כבר לא יהיה בסדר יותר) Well, what's it gonna take Till my baby's alright .........What's it gonna take till my baby's alright אין לי את היכולת לתקן את זה. לאף אחד אין. [לפני כמה ימים חלמתי על משהו, והשיר הזה היה ברקע כל הזמן, ואז בא הקטע הזה, שהיא צועקת ככה, ואז הוא נגמר ופתאום נהיה שקט כ"כ, והתעוררתי רק מהשקט הזה].

Still, pretty good year.​

(זה נראה לי כ"כ דפוק פתאום. מיותר. זה לא שבאמת הצלחתי להגיד משהו). (pretty good year- tori amos)

 

[noosh]

....

והם בני 19 ו-20, וזה עדיין ילדים, עד המלחמה הדפוקה הזאת לא ממש הפנמתי את זה, הם עדיין ילדים- והילד שנהרג שם בגיל 20, זה אותו ילד שהייתי משתוללת איתו כשהייתי קטנה, כן, לעזאזל, זה בדיוק ככה. זה משהו שלא מפנימים עד שאת לא קולטת שהגיל שלך ושלהם זה אותו גיל. שתעקפי אותם עוד מעט. כמה מעוות זה. (אולי זה לא שאנחנו טובים פחות, אולי זה שפשוט יש אנשים שנמצאים במקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון, והם היו שם כי הם טובים אבל זה לא אומר שאת לא טובה, שאת לא מספיק, שאת לא בסדר.) שומדבר לא יחזיר אותם ומצד שני, שומדבר גם לא יחזיר את מה שאנחנו עברנו ואולי אפשר להמשיך פה לא רק מתוך הסתגרות וכעס ועצב אלא גם מתוך מה שיש פה, מה שאנחנו יכולים לשאוף פנימה ולקחת ולחייך איתו, כי אין שום טעם לחיות חיים שלמים בשביל משיהו שלא כאן לחיות אותם גם, לא אם את רוצה לחיות אותם איתו. כי הם שם בכל דבר שא תעושה, אז אם הם כבר שם אולי כדאי לנצל את זה לדברים הכי טובים שאת יכולה לתת להם כשהם בזכרון שלך וצרובים בך במחשבות. כן, אני יודעת שזה לא אפשרי לא-לשקוע לתוך זה, אני יודעת שזה כאב אין לו סוף, שזה להאחז בכלום, הכי חזק שאתה יכול, ודלעת שזה חלל ריק שם, שאין שומדבר שיאחוז בך חזרה. פשוט ש, את כותבת still, pretty good year, ואת אומרת שאת לא מוצאת בזה שומדבר אופטימי אבל ה-pretty good הזה הוא קצת כן, אולי כן היה משהו טוב שם שהצלחת לקחת מהשנה הזאת, למרות כל הכאב שהיא הביאה איתה. אני מקווה שכן.

(maybe a bright, s an dy beach, is gonna bring you back, back, b a c k..... )​

 

[רעוּת]

../images/Emo23.gif

זה סוג של אירוני, אם ישאלו אותי מה התקופה הכי טובה שהיתה לי, אני אגיד שעכשיו, כל השנה הזאת בעצם, מאז השחרור. ומצד שני, היא גם היתה הכי קשה. כי זה היה הפחד הכי גדול שלי, כל השנים האלה, שעוד מישהו ייהרג בצבא. הפחד הכי-הכי גדול שלי. וזה לא שזה קרה ואז חשבתי "אה, בעצם זה לא כ"כ נורא". כי זה כן היה נורא. אבל כנראה ש"מהכאב הזה לא נמות, אך גם לא נחיה בשקט..." או משהו כזה. ואני שונאת שאומרים לי שמה שלא הורג מחשל, כי אני לא חושבת שזה חישל אותי, זה זרק אותי אחורה בעיקר, ואתמול כשעברה שנה בדיוק, היה לי קשה להאמין שבאמת הצלחתי לעבור את כל ה-365 ימים מאז. לפני שנה לא הצלחתי לחשוב על לעבור אפילו יום אחד קדימה (זה עדיין לא גורם לי להרגיש חזקה יותר). ועדיין....pretty good year, אני מקווה. אם מסתכלים גם על כל שאר הדברים שהיו.

....ולכי לישון כבר