Benn Is Kane
New member
FOABP - סטיבן במיטבו.
רק לפני שנתיים קיבלנו ישר לפנים אלבום קצת שונה של פורקיופיין טרי, אלבום בשם Deadwing. באלבום הזה, פורקיופיין טרי הוציאו מארון את הדיסטורשנים (כמו שעשו גם ב-In Absintia המעולה שקדם לו), ואיך להגיד את זה? נתנו לנו בראש עם האלבום הכי 'רועש' (אם אפשר לקרוא ככה לאלבום שמכיל יצירות כמו Lazarus או Mellotron Scratch) שלהם. הסיבה היא דיי ברורה - סטיבן התחבר לכל סצנת המטאל, ובעיקר לאופת' - חבריו הטובים משבדיה הקרה. בנוסף לזה, הוא הקים ביחד עם איזה אמן אלמוני מישראל להקה בשם בלאקפילד, שם כתה את המוזיקה השקטה יותר שלו, דבר שפינה את פורקיופיין טרי למוזיקה הניסיונית יותר, שפונה לקהל שונה לגמריי. ואחרי שנתיים שבהם חרשנו את כל הפינות של Deadwing, סטיבן ווילסון והחברים לפורקיופיין טרי יורים עלינו שוב אלבום חדש, ושוב, גם הוא שונה. כשקראתי איזה Review שלו באינטרנט, קראתי שהם נשמעים ממש כמו סופרסטארים באלבום הזה. אמרתי לעצמי שברגע שאני אשמע את האלבום, אני אנסה להבין למה אותו כתב התכוון. ואחרי ששמעתי את האלבום אין ספור פעמים, הבנתי למה הוא מתכוון. ממש שומעים, שזו לא אותה להקה לא מוכרת שמנגנת מוזיקה מעולה. מדובר בלהקה שקיבלה חשיפה, להקה שלכל מקום שאליו היא תגיע היא תוכל לפוצץ את המועדונים בהן היא מופיעה. סופרסטארים. את השורות האלה אני כותב בזמן שאני מקשיב לאלבום (שוב), וכל מה שאני יכול להגיד, זה שמדובר באלבום השני בטיבו של פורקיופיין טרי (אחרי The Sky Moves Sideways, שהוא בשבילי עילוי, אגדה, פשוט כל מה שצריכים במוזיקה). מה שמוזר זה, שאם הייתי צריך לעשות Best of Porcupine Tree, אף שיר מהאלבום הזה, אפילו לא הטוב שבטובים, לא היה נכנס לשם. למה? כי כשירים, הם לא מהטובים של PTREE. אבל כיצירה אחת שלמה, כאלבום אחד שלם, מהשיר הראשון ועד האחרון - מדובר בדבר כמעט מושלם. אין רגע אחד של נפל, שלא כמו באלבומים אחרים של פורקיופיין טרי. אפילו שבהתחלה חשבתי שהשיר שסוגר את האלבום, Sleep Together, הוא נוראי ואחד מהגרועים של הלהקה איי פעם, אפילו הוא לא רגע של נפל באלבום, וזו דרך מעולה לסגור אותו (וכן, אני חוזר בי ממה שאמרתי לא מזמן על גבי הפורום). ועכשיו לאלבום עצמו.... האלבום מתחיל בשיר הנושא, Fear of a Blank Planet. הקטע מתחיל כשאנחנו שומעים מקלדת מתקתקת (כראוי לאלבום המדבר בין השאר על מחשבים ואינטרנט). אח"כ פורצת הגיטרה, ומתחילה קטע, מהיר, עצבני, עם ליריקה תוקפנית, מחאתית וישירה. כבר מהרצועה הראשונה האלבום, אנחנו רואים שהלהקה שוב הלכה למקום אחר, שהיא לא הייתה בו מקודם. הפזמון של השיר קליט, מגניב ולעניין. כשהסולו מגיע, השיר מקבל תפנית והופך לשקט יותר. בפעמים הראשונות ששמעתי אותו, הוא הזכיר לי מאוד שיר אחר של הלהקה. אבל עדיין, מדובר בקטע טוב מאוד. הרצועה הבאה באלבום, היא My Ashes. סטיבן שר פה שצורה מוזרה, שבה הוא מעולם לא שר (ובקרוב זה יחזור - Stay Tuned). שיר שקט, שזורם בצורה טובה ומעניינת. הליריקה היא דיי דכאונית וקודרת - סטיבן ווילסון טיפיקל. השיר נגמר בקטע מעבר לקראת הקטע הבא... הרצעוה השלישית, והארוכה ביותר באלבום, היא Anesthetize (רדום, חסר תחושה). 17 דקות של מוזיקה At it's best. התיפוף המיוחד, הגיטרות, הבאס והקלידים שמכניסות לקצב ולאווירה המטורפת של השיר הזה. שוב, שירה תוקפנית וליריקה מחאתית. חבל לבזבז אוויר על השיר הזה - פשוט תקשיבו לו. הסולו שתורם לנו מר לייפסון, הוא פשוט מושלם. צלילים גבוהים, מראה מין הרשה של שיגעון, טירוף, או משהו בסגנון. הקלידים בשיר הזה הם מהטובים ש-PTREE איי פעם הביאה לנו. יש כמה קטעי סינטיסייזרים שפשוט מכניסים אותך לאווירה, ונותנים כ"כ הרבה. גם הבאס נותנת הופעה מרשימה ביותר, בכמה קטעי באס פשוט גדולים. המעברים בין הקטעים הם פשוט גדולים (בגדול, קיימים 3 קטעים, ובקטע האמצעי ישנם הרבה חלקים שונים). ישנם הרבה קטעי אוף-ביט, מקצבים משונים (כראוי לשיר של פורקיופיין טרי) ועבודת גיטרה מעולה (שוב, כראוי לשירי פורקיופיין טרי). בחלק האחרון של השיר, השירה של סטיבן מזכירה מעט שירה שמתאימה יותר לבלאקפילד - לא שזה דבר רע, כמובן בשורה התחתונה - קטע ענק (אבל עדיין לא כזה שנכנס ל-Best of). Sentimental הוא הקטע הרביעי באלבום. כמו שמו של השיר, מדובר בשיר שקט ומרגש. כל פעם שאני שומע את הקלידים, אני שומע משהו שונה. כל פעם זה מזכיר לי משהו אחר. השירה של סטיבן נוגת ונוגעת מאוד. כנ"ל הליריקה עצמה. לדעתי מדובר בקטע הטוב באלבום, ביחד עם הקטע שיגיע אחריו (למרות שהשיר הקודם הוא טוב יותר, משהו בשיר הזה פשוט תפס אותי). הסוף, שהוא פשוט קופי-פייסט מ-Tranis, הוא עדיין מעולה. בקטע Way Out of Here, אנחנו מקבלים אחד, רוברט פריפ, בגדולתו. פריפ עשה את האפקטים בשיר הזה, ועשה פשוט עבודה מעולה. בהכל. גם פה סטיבן שר בצורה דיי מוזרה, באוף-ביט ובכלל, בצורה שהוא לא שר בה מעולם. הפזמון מעט מפריע (החלק השני בו.. Fade Out, vanish). זה קטע מאוד מיוחד לדעתי, משהו שלא שמענו מהלהקה לפני. הסולו בשיר גם מאוד הפתיע אותי. סולו שונה מאוד ממה שסטיבן עושה בדר"כ בשירים שלו. הסיום, עם האפקטים של פריפ, הוא טוב מאוד ומרענן. מכאן הגענו לשיר הכי פחות טוב באלבום, Sleep Together. לאט לאט הוא מתחבב עלי יותר, אבל הוא עדיין לדעתי הכי פחות טוב באלבום, ואחד מהקטעים הכי פחות טובים של הלהקה. הליריקה לדעתי דיי מטופשת, אבל עדיין דבקה בכל הרעיון של האלבום. הסיום הוא לא רע, עם משהו שנשמע כמו כינורות חורקים, או משהו בסגנון. אחרי שהמוזיקה נגמרת, גאבין סוגר עניין עם התופים - וכאן האלבום מסתיים. אז כמו שאמרתי, לא תמצאו פה איזה Arriving Somewhere but not Here, או איזה Blackest Eyes או Russia On Ice, אבל כן תמצאו פה אלבום מעולה, מורכב, מעניין, חדשני, שמשאיר לנו טעם לעוד. 9/10.
רק לפני שנתיים קיבלנו ישר לפנים אלבום קצת שונה של פורקיופיין טרי, אלבום בשם Deadwing. באלבום הזה, פורקיופיין טרי הוציאו מארון את הדיסטורשנים (כמו שעשו גם ב-In Absintia המעולה שקדם לו), ואיך להגיד את זה? נתנו לנו בראש עם האלבום הכי 'רועש' (אם אפשר לקרוא ככה לאלבום שמכיל יצירות כמו Lazarus או Mellotron Scratch) שלהם. הסיבה היא דיי ברורה - סטיבן התחבר לכל סצנת המטאל, ובעיקר לאופת' - חבריו הטובים משבדיה הקרה. בנוסף לזה, הוא הקים ביחד עם איזה אמן אלמוני מישראל להקה בשם בלאקפילד, שם כתה את המוזיקה השקטה יותר שלו, דבר שפינה את פורקיופיין טרי למוזיקה הניסיונית יותר, שפונה לקהל שונה לגמריי. ואחרי שנתיים שבהם חרשנו את כל הפינות של Deadwing, סטיבן ווילסון והחברים לפורקיופיין טרי יורים עלינו שוב אלבום חדש, ושוב, גם הוא שונה. כשקראתי איזה Review שלו באינטרנט, קראתי שהם נשמעים ממש כמו סופרסטארים באלבום הזה. אמרתי לעצמי שברגע שאני אשמע את האלבום, אני אנסה להבין למה אותו כתב התכוון. ואחרי ששמעתי את האלבום אין ספור פעמים, הבנתי למה הוא מתכוון. ממש שומעים, שזו לא אותה להקה לא מוכרת שמנגנת מוזיקה מעולה. מדובר בלהקה שקיבלה חשיפה, להקה שלכל מקום שאליו היא תגיע היא תוכל לפוצץ את המועדונים בהן היא מופיעה. סופרסטארים. את השורות האלה אני כותב בזמן שאני מקשיב לאלבום (שוב), וכל מה שאני יכול להגיד, זה שמדובר באלבום השני בטיבו של פורקיופיין טרי (אחרי The Sky Moves Sideways, שהוא בשבילי עילוי, אגדה, פשוט כל מה שצריכים במוזיקה). מה שמוזר זה, שאם הייתי צריך לעשות Best of Porcupine Tree, אף שיר מהאלבום הזה, אפילו לא הטוב שבטובים, לא היה נכנס לשם. למה? כי כשירים, הם לא מהטובים של PTREE. אבל כיצירה אחת שלמה, כאלבום אחד שלם, מהשיר הראשון ועד האחרון - מדובר בדבר כמעט מושלם. אין רגע אחד של נפל, שלא כמו באלבומים אחרים של פורקיופיין טרי. אפילו שבהתחלה חשבתי שהשיר שסוגר את האלבום, Sleep Together, הוא נוראי ואחד מהגרועים של הלהקה איי פעם, אפילו הוא לא רגע של נפל באלבום, וזו דרך מעולה לסגור אותו (וכן, אני חוזר בי ממה שאמרתי לא מזמן על גבי הפורום). ועכשיו לאלבום עצמו.... האלבום מתחיל בשיר הנושא, Fear of a Blank Planet. הקטע מתחיל כשאנחנו שומעים מקלדת מתקתקת (כראוי לאלבום המדבר בין השאר על מחשבים ואינטרנט). אח"כ פורצת הגיטרה, ומתחילה קטע, מהיר, עצבני, עם ליריקה תוקפנית, מחאתית וישירה. כבר מהרצועה הראשונה האלבום, אנחנו רואים שהלהקה שוב הלכה למקום אחר, שהיא לא הייתה בו מקודם. הפזמון של השיר קליט, מגניב ולעניין. כשהסולו מגיע, השיר מקבל תפנית והופך לשקט יותר. בפעמים הראשונות ששמעתי אותו, הוא הזכיר לי מאוד שיר אחר של הלהקה. אבל עדיין, מדובר בקטע טוב מאוד. הרצועה הבאה באלבום, היא My Ashes. סטיבן שר פה שצורה מוזרה, שבה הוא מעולם לא שר (ובקרוב זה יחזור - Stay Tuned). שיר שקט, שזורם בצורה טובה ומעניינת. הליריקה היא דיי דכאונית וקודרת - סטיבן ווילסון טיפיקל. השיר נגמר בקטע מעבר לקראת הקטע הבא... הרצעוה השלישית, והארוכה ביותר באלבום, היא Anesthetize (רדום, חסר תחושה). 17 דקות של מוזיקה At it's best. התיפוף המיוחד, הגיטרות, הבאס והקלידים שמכניסות לקצב ולאווירה המטורפת של השיר הזה. שוב, שירה תוקפנית וליריקה מחאתית. חבל לבזבז אוויר על השיר הזה - פשוט תקשיבו לו. הסולו שתורם לנו מר לייפסון, הוא פשוט מושלם. צלילים גבוהים, מראה מין הרשה של שיגעון, טירוף, או משהו בסגנון. הקלידים בשיר הזה הם מהטובים ש-PTREE איי פעם הביאה לנו. יש כמה קטעי סינטיסייזרים שפשוט מכניסים אותך לאווירה, ונותנים כ"כ הרבה. גם הבאס נותנת הופעה מרשימה ביותר, בכמה קטעי באס פשוט גדולים. המעברים בין הקטעים הם פשוט גדולים (בגדול, קיימים 3 קטעים, ובקטע האמצעי ישנם הרבה חלקים שונים). ישנם הרבה קטעי אוף-ביט, מקצבים משונים (כראוי לשיר של פורקיופיין טרי) ועבודת גיטרה מעולה (שוב, כראוי לשירי פורקיופיין טרי). בחלק האחרון של השיר, השירה של סטיבן מזכירה מעט שירה שמתאימה יותר לבלאקפילד - לא שזה דבר רע, כמובן בשורה התחתונה - קטע ענק (אבל עדיין לא כזה שנכנס ל-Best of). Sentimental הוא הקטע הרביעי באלבום. כמו שמו של השיר, מדובר בשיר שקט ומרגש. כל פעם שאני שומע את הקלידים, אני שומע משהו שונה. כל פעם זה מזכיר לי משהו אחר. השירה של סטיבן נוגת ונוגעת מאוד. כנ"ל הליריקה עצמה. לדעתי מדובר בקטע הטוב באלבום, ביחד עם הקטע שיגיע אחריו (למרות שהשיר הקודם הוא טוב יותר, משהו בשיר הזה פשוט תפס אותי). הסוף, שהוא פשוט קופי-פייסט מ-Tranis, הוא עדיין מעולה. בקטע Way Out of Here, אנחנו מקבלים אחד, רוברט פריפ, בגדולתו. פריפ עשה את האפקטים בשיר הזה, ועשה פשוט עבודה מעולה. בהכל. גם פה סטיבן שר בצורה דיי מוזרה, באוף-ביט ובכלל, בצורה שהוא לא שר בה מעולם. הפזמון מעט מפריע (החלק השני בו.. Fade Out, vanish). זה קטע מאוד מיוחד לדעתי, משהו שלא שמענו מהלהקה לפני. הסולו בשיר גם מאוד הפתיע אותי. סולו שונה מאוד ממה שסטיבן עושה בדר"כ בשירים שלו. הסיום, עם האפקטים של פריפ, הוא טוב מאוד ומרענן. מכאן הגענו לשיר הכי פחות טוב באלבום, Sleep Together. לאט לאט הוא מתחבב עלי יותר, אבל הוא עדיין לדעתי הכי פחות טוב באלבום, ואחד מהקטעים הכי פחות טובים של הלהקה. הליריקה לדעתי דיי מטופשת, אבל עדיין דבקה בכל הרעיון של האלבום. הסיום הוא לא רע, עם משהו שנשמע כמו כינורות חורקים, או משהו בסגנון. אחרי שהמוזיקה נגמרת, גאבין סוגר עניין עם התופים - וכאן האלבום מסתיים. אז כמו שאמרתי, לא תמצאו פה איזה Arriving Somewhere but not Here, או איזה Blackest Eyes או Russia On Ice, אבל כן תמצאו פה אלבום מעולה, מורכב, מעניין, חדשני, שמשאיר לנו טעם לעוד. 9/10.