Gene therapy בשירות הראיה

[Gidi Shemer]

Gene therapy בשירות הראיה

במחלה שנקראת LCA יש מוטציה בגן שמקודד לאנזים שנחוץ לסינתיזה של רטינל. רטינל (נגזרת של ויטמין A) הוא הפיגמנט הפעיל בפוטורצפטורים ובלעדיו אנחנו למעשה עיורים. הרופאים החדירו לעין של 12 חולים (עין אחת בכל חולה) את הגן התקין (בעזרת הזרקת וירוס לא מאוקטב שמשמש כוקטור לגן) והחולים התחילו לראות. יותר מאוחר, הוירוס הוזרק לעין השניה של חלק מהחולים, והפעם שיקום הראיה היה מהיר ביותר. http://www.scientificamerican.com/article.cfm?id=gene-therapy-blindness

 

[deathcaster]

מעניין מאוד!

 

[uzi2]

מעניין מאוד, ויותר מזה.

אני מניח שהבעיה העיקרית היא דווקא של המוח ללמוד לעבד את המידע הויזואלי, אחרי שנים של העדר ראיה של ממש. יכול להיות שאם מתחילים עם הטיפול בגיל ממש צעיר, נראה הצלחה גבוהה יותר?

 

[Gidi Shemer]

ייתכן שמה שאתה אומר נכון

פלסטיסיות של המח תמיד קיימת, אבל בגיל צעיר היא כנראה מרשימה יותר.

 

[uzi2]

שאלה ותהיה לגבי פלסטיסיות

יואב קוטנר בשנות השמונים הרשים מאוד ביכולתו ללמוד במהירות רבה מאוד. הוא נשאל על היכולת הזאת, וסיפר שזה לא היה תמיד כך. היה לו בשלב מסוים ארוע שגרם לאיבוד זכרון משמעותי, הוא שכח דברים בסיסיים כולל ההיסטוריה שלו עצמו, אבל במקביל היכולת שלו ללמוד דברים חדשים עלתה פלאים. זה כאילו רשתות עצביות במוח שלו התפנו מתפקודיהן המקוריים, לטובת תפקודים אחרים, ללא צורך בשינויי מבניים משמעותיים שלוקחים זמן. ממה שקראתי ואולי כאן אני טועה, פלסטיסיות מיוחסת לשינויים מבניים, כולל יצירת מסלולים סינפטיים שלא היו קיימים קודם, ולא לכל לימוד שמשתמש בקשרים קיימים. גם כאשר אדם משחק במשחק מחשב, וצובר מיומנות (אני רואה אנלוגיה בין זה ובין מיומנות שנצברת בראיה) תהליך הלימוד מבוסס על פלסטיסיות של המוח?

 

[Gidi Shemer]

בתהליך הלמידה אכן מתרחשים שינויים בסינפסות

גם מבחינה פונקציונלית (יריה של פוטנציאלי פעולה באופן יעיל יותר) וגם ברמה האנטומית (בבחינת בניה והרס של סינפסות). יש מחקרים יפים בשנות ה- 2000 שבהם בדקו שינויים ב- network של סטודנטים חפני ואחרי למידה. יש גם שיטות שמבססות את הלמידה על עקרון הפלסטיסיות (תגגל קצת על Merzenich אם זה מעניין אותך). מאד ממליץ על The brain that changes itself- ספר עם הסברים יפים ובעיקר תיאורים מפי המדענים המובילים על כיצד המח שלנו משתנה, גם בגיל מבוגר, בעקבות טראומות או פשוט בעקבות חוויות למידה.

 

[uzi2]

תודה ושאלה.

האם נסתפק בלהגיד שתהליך הלימוד משפר קשרים ויעילות של קשרים סינפטים, והעברות מידע דרכם, או שהתהליך מחייב יצירה של קשרים חדשים. אדם כמוני. השקיע המון מחייו לעבודה עם משוואות מתמטיות. היכולת שלי היום ללמוד נושא חדש בפיסיקה או במתמטיקה גבוהה בהרבה מזו שהיתה לי בתקופת התיכון. גם אם מדובר בידע שלא דורש "ידע" קודם שלא היה לי בתקופת התיכון. אבל בלימוד שפות, עדיין הולך לי קשה. אני מניח שתהליך הלימוד וצבירת הניסיון בתחומים האלו שיפרו אצלי את היכולות גם ברמה של הקשרים הסינפטיים (באותם התחומים), אבל כרגע, כשאני לומד נושא חדש, אני משתמש בתשתית שכבר בניתי. יכולת בניית התשתית שלי היום פחותה ממה שהיא היתה בתקופת הילדות. רוצה לומר - ההשערה שלי (אלא אם אחד המומחים בפורום יודע אחרת) היא שאמנם האימון בלמידה מפתח קשרים סינפטיים, אולם תהליך הלימוד משתמש באלו שכבר קיימים ולכשלעצמו לא בהכרח מחייב בניה של חדשים. השיפור ביכולת הלמידה באותו התחום הוא להערכתי תוצאה של הפלסטיסיות של המוח.

 

[Gidi Shemer]

קטונתי מלהיות מומחה בתחום

(באמת, לא מתוך צניעות), אבל למיטב הבנתי, שינויים אנטומיים ממשיכים להתרחש אצלך גם כעת. נכון שחלק מרכזי מהתשתית כבר נבנה בעבר, אבל זה לא הסוף. אני לא יודע כמה אחוזים מתהליך הלמידה בשלב הלימוד ה"מתקדם" מבוסס על בניית מסלולים חדשים (והרס ישנים) וכמה מבוסס על חיזוק /החלשת מסלולים קיימים. אני לא בטוח שנוירוביולוגיים שמתעסקים בלמידה יודעים בדיוק, אבל למיטב ידיעתי תהליך הלימוד עדיין מערב בנייה ושינוי של התשתית.

 

[deathcaster]

שלא במפתיע

מה שכתבת בהודעה לה אני מגיב, זה בדיוק מה שרוב האלקטרופיזיולוגיים מתוך הנוירוביולוגים מתעסקים בו כיום.

 

[Gidi Shemer]

ובאותו הקשר

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/1.1636883

 

[uzi2]

 

[פולספגן]

גם אהבה ואכזבה משפיעים -

"בניסוי התבקשו המשתתפים לצפות בצילום של בן הזוג לשעבר ולחשוב על אירועים מעברם המשותף. נוסף על כך הם קיבלו תרגיל במתמטיקה כדי לבדוק חשיבה ניטרלית וכן הם התבקשו להביט בתמונה של ידיד"

 

[deathcaster]

לא הכרתי את הסיפור על יואב קוטנר

אבל זה די הפוך מהמקרה המפורסם של "החולה H.M." http://en.wikipedia.org/wiki/HM_(patient)

 

[uzi2]

לא מפתיע. מקרים שונים הם מקרים שונים

אין הרבה דמיון בין הבעיה שהיתה לזה לבעיה שהיתה לזה, ולכן גם תופעות הפוסט שונות. על המקרה של HM למדתי בהקשר של תפקיד ההיפוקמפוס. במקרה של "החולה HM" נגרם נזק פיסי להיפוקמפוס. לא ידוע שבמקרה של קוטנר נגרם נזק פיסי - או לפחות לא נזק פיסי ארוך טווח למוח.