midnight homefrize
New member
goodbye my lover
אז ככה, זה יהיה ארוך אני מתנצל מראש - אבל אני חייב לפרוק את זה ונראה לי שכאן הוא המקום המתאים... התאהבתי באישה נשואה שהתאהבה בי... ואני יודע שזה לא בסדר ולא מוסרי - אבל.... נתקלתי כל כך הרבה פעמים בחיי במצב שהדבר הנכון לעשות הוא הדבר הכי קשה לישום. וכרגע זהו בדיוק המצב, מצב שבו אני צריך לחתוך את הקשר הזה - כי בריא זה אחד הדברים שהוא לא מכל כל הרבה סיבות. ברגע שההרפתקאה הקטנה הזאת (סטוץ "אסור") עירבה גם רגש - זה עבר גבול מסויים שלא היה צריך להעבר. אני - רווק היא - נשואה + לא יעזור אבל בשלב מסויים הרגשתי שהדברים יוצאים מפרופורציה. זה כבר מעבר לאהבה, זאת כבר הערצה... הערצה עיוורת - היא מצאה בי את כל אותם דברים שהיו חסרים לה או שהזכירו לה דברים שהיו לה פעם. כמו בסיפורי הרומן הרומנטי. היו לנו את השעות הקטנות שלנו, את הביקורים החטופים, את הרגעים הקסומים האלה שלא היו קשורים כל כך למציאות כי הם לא היו מציאותיים. זה לא היה קשר שאפשר לבחון אותו באמת - כי לא באמת חיינו ביחד. ואז שאלתי את עצמי - למה היא לא עושה כלום, למה אם רע לה במצבה היא לא משנה משהו בו, למה היא צריכה אותי כדי לעשות את הצעד הזה ? ואני יודע שמדובר בצעד גדול וקיצוני - לעזוב את המוכר והטוב ולקפוץ למים הקרים שאף אחד לא יכול להבטיח שיש קרקע מוצקה ובטוחה בצד השני.. כמו-כן - החשש שלי - האם אני באמת מעוניין להצטרף למסע הזה ? האם אני מוכן להפוך להיות ממצב של רווק למצב של בעל משפחה ? אז שתקתי. וכאב לי ראיתי את האושר בעינייה בכל פעם שעזבה אותי לביתה וחזרה לשגרת חייה ראיתי את ההתרגשות שהיתה בה שהגיעה אליי שמעתי את שמחת החיים כשדיברה איתי בטלפון וכאב לי כי בסוף יום - אני הייתי לבד, בחושך, בלי מפה ולא ממש יודע לאן אני הולך... וכאן אני נמצא בצומת דרכים : להמשיך במצב הזה ולסבול בשקט - כי אושרה חשוב לי יותר מהכל או לחתוך - כי בכל מדד הגיוני - אין לזה עתיד - לא כרגע בכל מקרה... זאת אחריות כבדה מאוד לדעת שאתה פירקת משפחה, שבגללך הילדים שלה יחיו עם מישהו אחר. וגם אם לא אתה הייתה זה שאמרת את המילים בצורה מפורשת - אלא רק הנוכחות שלך עשתה את זה... ואני לא בטוח שאני מסוגל לחיות עם האחריות הזאת. למרות שהשתעשתי ברעיון שאולי זה אפשרי, אולי נוכל להיות ביחד בערבות הימים, אולי.... כי יש בנו אהבה והיא תנצח אבל אני לא יכול... אני אוהב אותה. כואב לי להיות בלעדייה. ואני רואה את הכאב שלה כשהיא בלעדיי. ואני מתמודד עם הכאב שלי ועם שלה - כי לעולם לא אגלה לה כמה קשה לי. אז כמו שאומרים כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות - ידעתי שהדרך הטובה ביותר לגרום לה להפסיק לחשוב עליי היא שהיא תשנא או תכעס עליי - יהיו כאלה שיגידו שזה דבר מטומטם לחשוב - ויהיו רגעים שגם אני אחשוב כך. אבל זה מה שעשיתי... שיקרתי לה. ניפצתי את בועת גן העדן שהיא היתה בה - כי אולי זה היה המצב בסופו של דבר.... חתכתי את כנפי המלאך שלי בשאיפה שהיא תכעס,תקלל, תספר לחברותייה והן יגידו לה שהוא בן זונה והיא לא צריכה אחד כזה בחיים שלה... ואולי זה מה שישחרר אותה מהמחשבות. אבל אני לא כזה ואחרי אותו יום בו שיקרתי לה הרגשתי רע, לא ישנתי כל הלילה, הקאתי את נשמתי (מאוד יכול להיות בגלל כמות האלכוהול הגדולה שעשתה דרכה לכבד שלי...) אבל הכי חמור - לא יכלתי להביט בעצמי במראה... אז עברו כמה ימים - והתקשרתי. טעות מס' 2.... התקשרתי כדי להתנצל ולהסביר - אולי עכשיו - כשאנחנו מפוכחים יותר - זה ישמע יותר הגיוני... מי יודע. היא אמרה שהיא סולחת - אבל אני יודע שנשארה בה צלקת. צלקת שלעולם תהיה שם ולעולם לא תגליד. צלקת שמסמלת את החזרה למציאות הקשה. ואני לעולם לא אסלח לעצמי - על כך שפגעתי בה על כל שנכנסתי לחייה והטלתי בהם כאוס על כך שגרמתי לשכוח את הדבר החשוב באמת - את עצמה. האם רק אני ראיתי את הנורה האדומה המהבהת של הסכנה ? האם רק אני הבנתי שמדובר כאן באיתות מצוקה שקל להתעלם ממנו ? ואולי זה כל מה שהייתי.... פנטזיה, בריחה מהמציאות כי המציאות קשה. ואהבתי אותה. אז חתכתי, חתכתי בבשר החי. עם הכאב והצער. ובידיעה שזהו הדבר הנכון לעשות. בידיעה שיש דברים שאנו צריכים לפתור כל אחד בביתו הוא. ואני מתגעגע אליה - אבל יודע כי נוכחותי או קולי יעשה לה רק רע בסופו של דבר. ואני יודע להתמודד עם הכאב שלי - אני לא יודע להתמודד עם הכאב שלה... ואני יודע שזה יעבור אבל יקח לזה זמן.
אז ככה, זה יהיה ארוך אני מתנצל מראש - אבל אני חייב לפרוק את זה ונראה לי שכאן הוא המקום המתאים... התאהבתי באישה נשואה שהתאהבה בי... ואני יודע שזה לא בסדר ולא מוסרי - אבל.... נתקלתי כל כך הרבה פעמים בחיי במצב שהדבר הנכון לעשות הוא הדבר הכי קשה לישום. וכרגע זהו בדיוק המצב, מצב שבו אני צריך לחתוך את הקשר הזה - כי בריא זה אחד הדברים שהוא לא מכל כל הרבה סיבות. ברגע שההרפתקאה הקטנה הזאת (סטוץ "אסור") עירבה גם רגש - זה עבר גבול מסויים שלא היה צריך להעבר. אני - רווק היא - נשואה + לא יעזור אבל בשלב מסויים הרגשתי שהדברים יוצאים מפרופורציה. זה כבר מעבר לאהבה, זאת כבר הערצה... הערצה עיוורת - היא מצאה בי את כל אותם דברים שהיו חסרים לה או שהזכירו לה דברים שהיו לה פעם. כמו בסיפורי הרומן הרומנטי. היו לנו את השעות הקטנות שלנו, את הביקורים החטופים, את הרגעים הקסומים האלה שלא היו קשורים כל כך למציאות כי הם לא היו מציאותיים. זה לא היה קשר שאפשר לבחון אותו באמת - כי לא באמת חיינו ביחד. ואז שאלתי את עצמי - למה היא לא עושה כלום, למה אם רע לה במצבה היא לא משנה משהו בו, למה היא צריכה אותי כדי לעשות את הצעד הזה ? ואני יודע שמדובר בצעד גדול וקיצוני - לעזוב את המוכר והטוב ולקפוץ למים הקרים שאף אחד לא יכול להבטיח שיש קרקע מוצקה ובטוחה בצד השני.. כמו-כן - החשש שלי - האם אני באמת מעוניין להצטרף למסע הזה ? האם אני מוכן להפוך להיות ממצב של רווק למצב של בעל משפחה ? אז שתקתי. וכאב לי ראיתי את האושר בעינייה בכל פעם שעזבה אותי לביתה וחזרה לשגרת חייה ראיתי את ההתרגשות שהיתה בה שהגיעה אליי שמעתי את שמחת החיים כשדיברה איתי בטלפון וכאב לי כי בסוף יום - אני הייתי לבד, בחושך, בלי מפה ולא ממש יודע לאן אני הולך... וכאן אני נמצא בצומת דרכים : להמשיך במצב הזה ולסבול בשקט - כי אושרה חשוב לי יותר מהכל או לחתוך - כי בכל מדד הגיוני - אין לזה עתיד - לא כרגע בכל מקרה... זאת אחריות כבדה מאוד לדעת שאתה פירקת משפחה, שבגללך הילדים שלה יחיו עם מישהו אחר. וגם אם לא אתה הייתה זה שאמרת את המילים בצורה מפורשת - אלא רק הנוכחות שלך עשתה את זה... ואני לא בטוח שאני מסוגל לחיות עם האחריות הזאת. למרות שהשתעשתי ברעיון שאולי זה אפשרי, אולי נוכל להיות ביחד בערבות הימים, אולי.... כי יש בנו אהבה והיא תנצח אבל אני לא יכול... אני אוהב אותה. כואב לי להיות בלעדייה. ואני רואה את הכאב שלה כשהיא בלעדיי. ואני מתמודד עם הכאב שלי ועם שלה - כי לעולם לא אגלה לה כמה קשה לי. אז כמו שאומרים כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות - ידעתי שהדרך הטובה ביותר לגרום לה להפסיק לחשוב עליי היא שהיא תשנא או תכעס עליי - יהיו כאלה שיגידו שזה דבר מטומטם לחשוב - ויהיו רגעים שגם אני אחשוב כך. אבל זה מה שעשיתי... שיקרתי לה. ניפצתי את בועת גן העדן שהיא היתה בה - כי אולי זה היה המצב בסופו של דבר.... חתכתי את כנפי המלאך שלי בשאיפה שהיא תכעס,תקלל, תספר לחברותייה והן יגידו לה שהוא בן זונה והיא לא צריכה אחד כזה בחיים שלה... ואולי זה מה שישחרר אותה מהמחשבות. אבל אני לא כזה ואחרי אותו יום בו שיקרתי לה הרגשתי רע, לא ישנתי כל הלילה, הקאתי את נשמתי (מאוד יכול להיות בגלל כמות האלכוהול הגדולה שעשתה דרכה לכבד שלי...) אבל הכי חמור - לא יכלתי להביט בעצמי במראה... אז עברו כמה ימים - והתקשרתי. טעות מס' 2.... התקשרתי כדי להתנצל ולהסביר - אולי עכשיו - כשאנחנו מפוכחים יותר - זה ישמע יותר הגיוני... מי יודע. היא אמרה שהיא סולחת - אבל אני יודע שנשארה בה צלקת. צלקת שלעולם תהיה שם ולעולם לא תגליד. צלקת שמסמלת את החזרה למציאות הקשה. ואני לעולם לא אסלח לעצמי - על כך שפגעתי בה על כל שנכנסתי לחייה והטלתי בהם כאוס על כך שגרמתי לשכוח את הדבר החשוב באמת - את עצמה. האם רק אני ראיתי את הנורה האדומה המהבהת של הסכנה ? האם רק אני הבנתי שמדובר כאן באיתות מצוקה שקל להתעלם ממנו ? ואולי זה כל מה שהייתי.... פנטזיה, בריחה מהמציאות כי המציאות קשה. ואהבתי אותה. אז חתכתי, חתכתי בבשר החי. עם הכאב והצער. ובידיעה שזהו הדבר הנכון לעשות. בידיעה שיש דברים שאנו צריכים לפתור כל אחד בביתו הוא. ואני מתגעגע אליה - אבל יודע כי נוכחותי או קולי יעשה לה רק רע בסופו של דבר. ואני יודע להתמודד עם הכאב שלי - אני לא יודע להתמודד עם הכאב שלה... ואני יודע שזה יעבור אבל יקח לזה זמן.
