he's a real nowhere man ../images/Emo45.gif
אם יש אלבום של הביטלס שאפשר להגדיר כאלבום התפנית, "Rubber Soul" הוא האלבום הזה. אנחנו מדברים כאן על סביבות קיץ 1965. הביטלס בשיא ההצלחה, אחרי חמישה אלבומים, שני סרטים והצלחה חסרת תקדים ברחבי העולם, הם משנים כיוון ומקליטים את היצירה המורכבת הזאת. האלבום הזה מציג ביטלס שונים ממה שהכרנו. אם ב"Help", שיצא רק כמה חודשים קודם, הביטלס נראים על העטיפה קופצים במעילי שלג. כאן הם כבר רציניים, מצולמים מלמטה ומסתכלים במבטים קודרים על המצלמה. אבל למעשה, השינוי באלבום הזה פחות ניכר במוסיקה (השינוי המוסיקלי יבוא ב"Revolver"), שמתפתחת די בהדרגה, אלא במילים. לא עוד שירי אהבה פשוטים ומתקתקים, אלא דברים יותר מעניינים. הנה דוגמה טובה: He’s a real nowhere man Sitting in his nowhere land Making all his nowhere plans for nobody אבל אל תטעו. זה לא השלב שבו הביטלס הפסיקו להופיע והחליטו שהם מתמקדים בעבודת אולפן. ההופעות ממשיכות, אבל נעשות פחות ופחות נסבלות, והחברים מפסיקים להיות אכפתיים כלפי ביצועי לייב. אותם מעניין איך זה ישמע באולפן, וזה אכן נשמע טוב. מתוך האלבום הזה, רק שני שירים בוצעו על הבמה באותה תקופה ("Nowhere Man" ו"If I Needed Someone"). אז מה גרם לשינוי הזה? לא, לא מותו של פול מקרטני, אלא ההתפתחות הטבעית של לנון, מקרטני וגם הריסון ככותבים. גם "Help" הציג שינויים מרומזים בשירים ובטקסטים, אבל כאן זה מקבל שינוי הרבה יותר משמעותי. כנראה שהם התחילו לקחת את עצמם יותר ברצינות. האלבום עצמו משלב שירים רוק'נרול במיטב המסורת לצד שירים עמוקים יותר, והלהקה מתחילה לשלב גם כלים חדשניים יותר. השיר הפותח, "Drive My Car", הוא רוק'נרול פשוט, בסיסי וכיפי. הגיטרה בפתיחה, המעבר של הפסנתר וכמובן השירה של לנון-מקרטני עושה אותו לשיר שפשוט כיף לשמוע, גם אם הוא לא הצהרת כוונות של הבאים אחריו. "Norwegian Wood", השיר הבא, הוא כבר משהו אחר. הקצב שלו איטי יותר, משהו שמזכיר קצת פולק-רוק דילני, ההרכב הכלי שלו מוזר (אין גיטרה חשמלית ותופים, ג'ון באקוסטית ורינגו בטמבורין) והכי מוזר: הכלי שג'ורג' ניגן בו, ולמעשה גילה לעולם. זהו הסיטאר, כלי הודי דמוי גיטרה, עם סאונד שלעולם המערבי היה די קשה לקבל בזמנו, למרות שאחרי זמן מה הוא קיבל אותו בברכה. "You Won’t See Me", השיר הבא, הוא שיר מקרטני טיפוסי. לעומת התוקפנות המסוימת במילים של השיר הקודם, השיר הזה חוזר להיות שיר אהבה קטן, מקסים ונשכח קמעה. אגב, זה רק אני, או שהגיטרה כאן נשמעת כמו חצוצרה? על "Nowhere Man", השיר הבא, כבר אמרו הכל. השיר הראשון של הביטלס שלא נכתב על אהבה, שמסמל באופן ברור את מהפכת "Rubber Soul". הטקסט הרציני של השיר, שזורם בתוך לחן יפהפה, ובו מתאר ג'ון את הרגשותיו באותה תקופה. הייתי אומר שזה מין שדרוג ל"Help". התרומה של ג'ורג' הריסון לאלבום מתחילה בשיר הבא, "Think For Yourself". שיר מהפכני לאותה תקופה, במיוחד לאור השימוש הראשון בהיסטוריה (!) בבס בדיסטורשן. גם כאן הטקסט די עמוק, ומתחיל את חיפושיו של הריסון אחרי משמעויות נסתרות בחיינו, בעיקר לאור התאהבותו בהודו והמזרח. "The Word", השיר הבא, הוא שיר חביב ונחמד, עם הרמוניות של ג'ון-פול-ג'ורג', יחד עם אורגן, גיטרה והרמוניום (מעין כלי שנשמע כמו אקורדיון). הטקסט נשמע בהתחלה כמו שיר פוליטי, אבל בפזמון הם מסבירים את הכוונה התמימה ("say the word/the word is love"). על השיר הבא, "Michelle", אין הרבה כבר מה לומר. שיר האהבה המקסים והרגיש, שבעיני הוא אחד מהמייצגים של הכתיבה של פול מקרטני. אחד הלהיטים הגדולים של האלבום בפרט והלהקה בכלל, וזה די ברור למה... "What Goes On" היא הרצועה הבאה. רינגו מקבל קרדיט על הכתיבה לצד לנון-מקרטני, וגם שר סולו. קאנטרי חביב וקליט, שמתאים בול לקול של רינגו. השיר הבא איכשהו פחות אהוב עליי, "Girl". בעיקר כי הוא די איטי ומרוח, למרות שהספק-גיטרה-ספק-סיטאר של ג'ורג' וההרמוניות של פול וג'ורג' הן יפהפיות. "I’m Looking Through You", השיר הבא, הוא אחד השירים הטובים של האלבום הזה. האמת, קצת קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל יש משהו פשוט ענק בשיר הזה. ומה כבר לא אמרו על השיר הבא? "In My Life" המקסים, המרגש, ומה לעשות, הטחון עד כדי סתימת אוזניים. אבל אם מסתכלים על השיר הזה מעבר לאופיו הלהיטי, בעיני זו בהחלט אחת ההברקות של לנון בביטלס, ולא פלא שזה הפך לכזה להיט. השיר הבא הוא אולי השיר הכי פחות ידוע בתקליט. אבל איכשהו לי תמיד יש נטייה לאהוב את השירים הכי פחות ידועים, ו"Wait" מצטרף לזה. לא יודע למה, אני פשוט אוהב את השיר. "If I Needed Someone" הוא אחד השירים האהובים עליי מבית היוצר של הריסון. גיטרת ה 12 מיתרים של הריסון, שהופיעה כבר ב"A Hard Day’s Night", נלקחה ע"י הבירדז והפכה לסמל שלהם. הריסון, מצידו, החליט לעשות מחווה קטנה וכתב שיר שמזכיר קצת את החקיינים שלו. שיר גדול! השיר שחותם את האלבום הוא פשוט רוק'נרול מעולה ומותאם להופעות (למרות שאת השיר הספציפי הזה הם לא ביצעו על הבמה). "Run For Your Life", של לנון, הוא שיר שפשוט כיף לשמוע, והאלבום נסגר כמו שהוא נפתח, ברוק'נרול שעושה באמת טוב. לסיכום, "Rubber Soul" הוא התפנית הטקסטואלית של הביטלס, שיצרו כאן יצירה מורכבת, מתוחכמת ורצינית הרבה יותר מקודמיה. מה הפלא שכשבריאן ווילסון, הגאון המוסיקלי שהנהיג את הביץ' בויז, שמע את האלבום הזה, הוא התחיל להתלהב (או שהוא היה בטריפ?) ויצר את "Get Sounds"?
אם יש אלבום של הביטלס שאפשר להגדיר כאלבום התפנית, "Rubber Soul" הוא האלבום הזה. אנחנו מדברים כאן על סביבות קיץ 1965. הביטלס בשיא ההצלחה, אחרי חמישה אלבומים, שני סרטים והצלחה חסרת תקדים ברחבי העולם, הם משנים כיוון ומקליטים את היצירה המורכבת הזאת. האלבום הזה מציג ביטלס שונים ממה שהכרנו. אם ב"Help", שיצא רק כמה חודשים קודם, הביטלס נראים על העטיפה קופצים במעילי שלג. כאן הם כבר רציניים, מצולמים מלמטה ומסתכלים במבטים קודרים על המצלמה. אבל למעשה, השינוי באלבום הזה פחות ניכר במוסיקה (השינוי המוסיקלי יבוא ב"Revolver"), שמתפתחת די בהדרגה, אלא במילים. לא עוד שירי אהבה פשוטים ומתקתקים, אלא דברים יותר מעניינים. הנה דוגמה טובה: He’s a real nowhere man Sitting in his nowhere land Making all his nowhere plans for nobody אבל אל תטעו. זה לא השלב שבו הביטלס הפסיקו להופיע והחליטו שהם מתמקדים בעבודת אולפן. ההופעות ממשיכות, אבל נעשות פחות ופחות נסבלות, והחברים מפסיקים להיות אכפתיים כלפי ביצועי לייב. אותם מעניין איך זה ישמע באולפן, וזה אכן נשמע טוב. מתוך האלבום הזה, רק שני שירים בוצעו על הבמה באותה תקופה ("Nowhere Man" ו"If I Needed Someone"). אז מה גרם לשינוי הזה? לא, לא מותו של פול מקרטני, אלא ההתפתחות הטבעית של לנון, מקרטני וגם הריסון ככותבים. גם "Help" הציג שינויים מרומזים בשירים ובטקסטים, אבל כאן זה מקבל שינוי הרבה יותר משמעותי. כנראה שהם התחילו לקחת את עצמם יותר ברצינות. האלבום עצמו משלב שירים רוק'נרול במיטב המסורת לצד שירים עמוקים יותר, והלהקה מתחילה לשלב גם כלים חדשניים יותר. השיר הפותח, "Drive My Car", הוא רוק'נרול פשוט, בסיסי וכיפי. הגיטרה בפתיחה, המעבר של הפסנתר וכמובן השירה של לנון-מקרטני עושה אותו לשיר שפשוט כיף לשמוע, גם אם הוא לא הצהרת כוונות של הבאים אחריו. "Norwegian Wood", השיר הבא, הוא כבר משהו אחר. הקצב שלו איטי יותר, משהו שמזכיר קצת פולק-רוק דילני, ההרכב הכלי שלו מוזר (אין גיטרה חשמלית ותופים, ג'ון באקוסטית ורינגו בטמבורין) והכי מוזר: הכלי שג'ורג' ניגן בו, ולמעשה גילה לעולם. זהו הסיטאר, כלי הודי דמוי גיטרה, עם סאונד שלעולם המערבי היה די קשה לקבל בזמנו, למרות שאחרי זמן מה הוא קיבל אותו בברכה. "You Won’t See Me", השיר הבא, הוא שיר מקרטני טיפוסי. לעומת התוקפנות המסוימת במילים של השיר הקודם, השיר הזה חוזר להיות שיר אהבה קטן, מקסים ונשכח קמעה. אגב, זה רק אני, או שהגיטרה כאן נשמעת כמו חצוצרה? על "Nowhere Man", השיר הבא, כבר אמרו הכל. השיר הראשון של הביטלס שלא נכתב על אהבה, שמסמל באופן ברור את מהפכת "Rubber Soul". הטקסט הרציני של השיר, שזורם בתוך לחן יפהפה, ובו מתאר ג'ון את הרגשותיו באותה תקופה. הייתי אומר שזה מין שדרוג ל"Help". התרומה של ג'ורג' הריסון לאלבום מתחילה בשיר הבא, "Think For Yourself". שיר מהפכני לאותה תקופה, במיוחד לאור השימוש הראשון בהיסטוריה (!) בבס בדיסטורשן. גם כאן הטקסט די עמוק, ומתחיל את חיפושיו של הריסון אחרי משמעויות נסתרות בחיינו, בעיקר לאור התאהבותו בהודו והמזרח. "The Word", השיר הבא, הוא שיר חביב ונחמד, עם הרמוניות של ג'ון-פול-ג'ורג', יחד עם אורגן, גיטרה והרמוניום (מעין כלי שנשמע כמו אקורדיון). הטקסט נשמע בהתחלה כמו שיר פוליטי, אבל בפזמון הם מסבירים את הכוונה התמימה ("say the word/the word is love"). על השיר הבא, "Michelle", אין הרבה כבר מה לומר. שיר האהבה המקסים והרגיש, שבעיני הוא אחד מהמייצגים של הכתיבה של פול מקרטני. אחד הלהיטים הגדולים של האלבום בפרט והלהקה בכלל, וזה די ברור למה... "What Goes On" היא הרצועה הבאה. רינגו מקבל קרדיט על הכתיבה לצד לנון-מקרטני, וגם שר סולו. קאנטרי חביב וקליט, שמתאים בול לקול של רינגו. השיר הבא איכשהו פחות אהוב עליי, "Girl". בעיקר כי הוא די איטי ומרוח, למרות שהספק-גיטרה-ספק-סיטאר של ג'ורג' וההרמוניות של פול וג'ורג' הן יפהפיות. "I’m Looking Through You", השיר הבא, הוא אחד השירים הטובים של האלבום הזה. האמת, קצת קשה לי להסביר בדיוק למה, אבל יש משהו פשוט ענק בשיר הזה. ומה כבר לא אמרו על השיר הבא? "In My Life" המקסים, המרגש, ומה לעשות, הטחון עד כדי סתימת אוזניים. אבל אם מסתכלים על השיר הזה מעבר לאופיו הלהיטי, בעיני זו בהחלט אחת ההברקות של לנון בביטלס, ולא פלא שזה הפך לכזה להיט. השיר הבא הוא אולי השיר הכי פחות ידוע בתקליט. אבל איכשהו לי תמיד יש נטייה לאהוב את השירים הכי פחות ידועים, ו"Wait" מצטרף לזה. לא יודע למה, אני פשוט אוהב את השיר. "If I Needed Someone" הוא אחד השירים האהובים עליי מבית היוצר של הריסון. גיטרת ה 12 מיתרים של הריסון, שהופיעה כבר ב"A Hard Day’s Night", נלקחה ע"י הבירדז והפכה לסמל שלהם. הריסון, מצידו, החליט לעשות מחווה קטנה וכתב שיר שמזכיר קצת את החקיינים שלו. שיר גדול! השיר שחותם את האלבום הוא פשוט רוק'נרול מעולה ומותאם להופעות (למרות שאת השיר הספציפי הזה הם לא ביצעו על הבמה). "Run For Your Life", של לנון, הוא שיר שפשוט כיף לשמוע, והאלבום נסגר כמו שהוא נפתח, ברוק'נרול שעושה באמת טוב. לסיכום, "Rubber Soul" הוא התפנית הטקסטואלית של הביטלס, שיצרו כאן יצירה מורכבת, מתוחכמת ורצינית הרבה יותר מקודמיה. מה הפלא שכשבריאן ווילסון, הגאון המוסיקלי שהנהיג את הביץ' בויז, שמע את האלבום הזה, הוא התחיל להתלהב (או שהוא היה בטריפ?) ויצר את "Get Sounds"?
דרך הדיסק הזה גיליתי את שאר השירים המקסימים בו וכמובן את הלהקה שמעבר ל let it be ו i want to hold your hand.... אין ספק, יש הבם משהו מאוד מיוחד שעוד לא הצלחתי להסביר. פשוט אוהבת אותם.
