HEY GUYS..
ראשית-אני פעם ראשונה נופלת על פורום מהסוג הזה ובאמת לדעתי אתם עושים פה עבודת קודש.. הפורום הזה אןלי האוזן הקשבת היחידה לחלק מהאנשים פה ועל זה כל הכבוד ענק!!! ולבעיה\התלבטות\או אולי סתם רצון להתחלק איתכם במחשבות שלי...כי לדעתי זה המקום הנכון...---> אני בוגרת בית ספר צבאי,"לבשתי" 4 שנים מדים ,מסגרת צבאית. סיימתי לימודים בהצטיינות,התנדבתי המון ואפילו קיבלתי תפקידים פיקודיים...כולם תמיד אמרו לי:"איך יפים לך המדים,תלמידה מצטיינת...בטח בצבא תהיי מפקדת\קצינה..".. האמת?הסכמתי איתם לחלוטין...אפילו שקלתי קבע או קריירה צבאית באיזשהו שלב. ואז התגייסתי... :-|...זה בערך המקום שבו החלה ה"הדרדרות"... בהתחלה טירונות...בסיידר לא ביג דיל...רובאי 02....שבועיים וחצי...קטן עליי...יעבור.ובאמת-עבר. פשוט כדי שתבינו יותר מה עבר עליי:הייתי מפקדת כיתה בבהס...עברתי הררכיה במשך 4 שנים עד שהגעתי למעמד שאני יכולה לפקד על אנשים-וזה פיקוד לכל דבר-מסדרים ושלא קוראים לי בשמי הפרטי...ממש מיני צבא. בשנה הראשונה(כיתה ט) רציתי לעזוב כי ואללה היה לי קשה עם המשמעת ואני בן אדם נורא רגיש אבל איכשהו היו לידי האנשים הנכונים שהשרישו בי את ה"לא לוותר" הם היו שם במקום ובזמן הנכון ובגללם לא עזבתי-סיימתי בגאווה את 4 השנים הללו....ופתאום בצבא-הכל חזר לשנה הראשונה שלי בבהס...הרגשתי מושפלת בטירונות כי המפקדות כל הזמן צעקו ואמרו לנו מה לעשות...כי הרגשתי שואללה עברתי זאת...רדו ממני...4 שנים על מדים...אין לי כח יותר-מספיק.הבנתי שככה זה...וזה לא אישי נגדי אבל לא יכלתי עם זה...חשבתי שבקורס ישתפר....אבל נראה לי שנהיה יותר גרוע...כי קורס של חצי שנה כמעט, זו אותה משמעת ואותם "הקשב המפקד" ואותן שבתות...הרגשתי שאין לי כח לזה...באיזשהו שלב התחיל להיות לי ממש רע. יכלתי להיות סבבה כל היום ופתאום -בום...דמעות בעיניים...וזהו...רק שיעזבו אותי.ואגב הקורס שלי היה אחלה אנשים והמפקדים שלי היו אחלה מפקדים.זה היה משהו פנימי שלי.הכי פנימי שיש. אז עזבתי את הקורס...למרות שהלכו לקראתי הכי שבעולם-הרגשתי שבמשמעת הזו אני לא יכולה להיות...כי כ"כ אכלתי את זה כבר...פשוט הרגשתי מושפלת-ואני יודעת שלא בצדק...אבל אז שומדבר בעולם לא יכל לשכנע אותי שזה אחרת. העבירו אותי לבסיס אחר באותו חיל,בהתחלה נראה סבבה:לא סוגרת..יומיות...אולי שמירות כמה פעמים בחודש.-אפילו החבר שירת איתי..נשמע אחלה לא?! אז כן,זה היה אחלה...עד שלב מסויים שאני לא יודעת איפה הוא התחיל...ולא הבנתי עדיין איפה הוא הסתיים. פשוט קמתי יום אחד והבנתי שכל זה לא בשבילי...הבן אדם שקם בבוקר והבן אדם שעבר את הש"ג היו 2 אנשים שונים.היה אותי בבית ואותי בבסיס וההבדל היה עצום.התחלתי לשקוע בתוך עצמי...או בתוך מישהי שחשבתי שזו אני ורציתי שזה ייגמר...בגלל המצב שלי היחסים עם החבר הדרדרו...וזה קשר של 4 שנים...אבל אמרתי לעצמי:אני אצא מהצבא והכל יסתדר... המפקד שלי היה בשוק-הוא אמר לי שהאדם העומד מולו שונה מרחק שנות אור מהבחורה שהגיעה אליו לפני מס חודשים אחרי שעזבה את הקורס.הוא צדק.אבל כ"כ לא היתה לי שליטה על זה....באמת לא היתה...אני לא יודעת מה היה לי... האם זה היה דיכאון?או אולי אובר רגישות?או לא יודעת מה...רציתי לצאת מזה וידעתי שיש רק דרך אחת-כי אז,לא משנה איפה היו שמים אותי...הייתי נשארת אותו דבר...או אולי לא...מי יודע. בקיצור ,יצאתי על פרופיל נפשי אחרי 7 חודשים ועכשיו,חצי שנה לאחר השחרור הרגשתי צורך לחלוק זאת עם מישהו,נראה לי שאני במקום הנכון. אחרי השחרור החבר שלי נפרד ממני...זה קרה ממש אחרי....זה הרס אותי...תארו לעצמכם...קשר של פאקין 4 שנים. טסתי לחודשיים לעבוד בקנדה...כדי להתאפס על עצמי...להתנקות מהכל...להתפרק...למצוא את עצמי ולחזור אדם שלם יותר....שלם יותר עם עצמו בעיקר. חזרתי בדיוק ככה-מאופסת,מבינה מה אני רוצה מעצמי...חזרתי אל עצמי האמיתית...ואליו גם
. אני לא חושבת להתנדב לצבא,כי אני יודעת שיהיה לי קשה מפני שהחוויה השאירה עליי טראומה...שלא היה לי קל לצאת ממנה והתעמתתי איתה לבד...בקצה העולם.אני כן חושבת על התנדבות,לאו דווקא בשירות לאומי...יותר בכיוון של עמותות פה בעיר ואולי אפילו בעמותות של בעלי חיים(משום מה אנשים לא רואים מספיק ערך בהתנדבות כזו וזה מכעיס אותי ומכאיב לי מאד) -לא חשוב לי המסמך של "עשית שנתיים צבא-שירות לאומי-אחלה-קבל צלש...עכשיו אתה יכול לעבוד בעבודות ממשלתיות"...יותר חשובה לי ההרגשה הפנימית של התרומה...לאו דווקא שנה ,שנתיים...אלא כל פעם שיש הזדמנות...אפילו אם זה רק ילדים בני 13 שדופקים בדלת ואוספים תרומות לילדים חולי סרטן או קניות של מצרכי אוכל בסיסיים לעמותת פתחון לב. בשעה טובה אני מתחילה ללמוד ולעבוד...בהמשך,אחרי שאני אהיה מאופסת עם הלימודים והעבודה-אשלב זאת עם התנדבות. טוב,נראה לי שזהו זה...אמרתי פחות או יותר כל מה שהיה לי לומר. אולי מוזר לחלקיכם העניין הזה שילדה שלמדה בבס צבאי יצאה ככה מהצבא...גם לי זה היה משהו שלא העליתי על הדעת,אבל גם דברים כאלה קורים...אל תשפטו אותי לרעה. תודה רבה לכל מי שקרא את מה שכתבתי-אני מעריכה את זה ברמות שאין לכם מושג!!! סופ"ש מצויין . תשמרו על הנפש שלכם-אין דבר חשוב מזה. יוליה
ראשית-אני פעם ראשונה נופלת על פורום מהסוג הזה ובאמת לדעתי אתם עושים פה עבודת קודש.. הפורום הזה אןלי האוזן הקשבת היחידה לחלק מהאנשים פה ועל זה כל הכבוד ענק!!! ולבעיה\התלבטות\או אולי סתם רצון להתחלק איתכם במחשבות שלי...כי לדעתי זה המקום הנכון...---> אני בוגרת בית ספר צבאי,"לבשתי" 4 שנים מדים ,מסגרת צבאית. סיימתי לימודים בהצטיינות,התנדבתי המון ואפילו קיבלתי תפקידים פיקודיים...כולם תמיד אמרו לי:"איך יפים לך המדים,תלמידה מצטיינת...בטח בצבא תהיי מפקדת\קצינה..".. האמת?הסכמתי איתם לחלוטין...אפילו שקלתי קבע או קריירה צבאית באיזשהו שלב. ואז התגייסתי... :-|...זה בערך המקום שבו החלה ה"הדרדרות"... בהתחלה טירונות...בסיידר לא ביג דיל...רובאי 02....שבועיים וחצי...קטן עליי...יעבור.ובאמת-עבר. פשוט כדי שתבינו יותר מה עבר עליי:הייתי מפקדת כיתה בבהס...עברתי הררכיה במשך 4 שנים עד שהגעתי למעמד שאני יכולה לפקד על אנשים-וזה פיקוד לכל דבר-מסדרים ושלא קוראים לי בשמי הפרטי...ממש מיני צבא. בשנה הראשונה(כיתה ט) רציתי לעזוב כי ואללה היה לי קשה עם המשמעת ואני בן אדם נורא רגיש אבל איכשהו היו לידי האנשים הנכונים שהשרישו בי את ה"לא לוותר" הם היו שם במקום ובזמן הנכון ובגללם לא עזבתי-סיימתי בגאווה את 4 השנים הללו....ופתאום בצבא-הכל חזר לשנה הראשונה שלי בבהס...הרגשתי מושפלת בטירונות כי המפקדות כל הזמן צעקו ואמרו לנו מה לעשות...כי הרגשתי שואללה עברתי זאת...רדו ממני...4 שנים על מדים...אין לי כח יותר-מספיק.הבנתי שככה זה...וזה לא אישי נגדי אבל לא יכלתי עם זה...חשבתי שבקורס ישתפר....אבל נראה לי שנהיה יותר גרוע...כי קורס של חצי שנה כמעט, זו אותה משמעת ואותם "הקשב המפקד" ואותן שבתות...הרגשתי שאין לי כח לזה...באיזשהו שלב התחיל להיות לי ממש רע. יכלתי להיות סבבה כל היום ופתאום -בום...דמעות בעיניים...וזהו...רק שיעזבו אותי.ואגב הקורס שלי היה אחלה אנשים והמפקדים שלי היו אחלה מפקדים.זה היה משהו פנימי שלי.הכי פנימי שיש. אז עזבתי את הקורס...למרות שהלכו לקראתי הכי שבעולם-הרגשתי שבמשמעת הזו אני לא יכולה להיות...כי כ"כ אכלתי את זה כבר...פשוט הרגשתי מושפלת-ואני יודעת שלא בצדק...אבל אז שומדבר בעולם לא יכל לשכנע אותי שזה אחרת. העבירו אותי לבסיס אחר באותו חיל,בהתחלה נראה סבבה:לא סוגרת..יומיות...אולי שמירות כמה פעמים בחודש.-אפילו החבר שירת איתי..נשמע אחלה לא?! אז כן,זה היה אחלה...עד שלב מסויים שאני לא יודעת איפה הוא התחיל...ולא הבנתי עדיין איפה הוא הסתיים. פשוט קמתי יום אחד והבנתי שכל זה לא בשבילי...הבן אדם שקם בבוקר והבן אדם שעבר את הש"ג היו 2 אנשים שונים.היה אותי בבית ואותי בבסיס וההבדל היה עצום.התחלתי לשקוע בתוך עצמי...או בתוך מישהי שחשבתי שזו אני ורציתי שזה ייגמר...בגלל המצב שלי היחסים עם החבר הדרדרו...וזה קשר של 4 שנים...אבל אמרתי לעצמי:אני אצא מהצבא והכל יסתדר... המפקד שלי היה בשוק-הוא אמר לי שהאדם העומד מולו שונה מרחק שנות אור מהבחורה שהגיעה אליו לפני מס חודשים אחרי שעזבה את הקורס.הוא צדק.אבל כ"כ לא היתה לי שליטה על זה....באמת לא היתה...אני לא יודעת מה היה לי... האם זה היה דיכאון?או אולי אובר רגישות?או לא יודעת מה...רציתי לצאת מזה וידעתי שיש רק דרך אחת-כי אז,לא משנה איפה היו שמים אותי...הייתי נשארת אותו דבר...או אולי לא...מי יודע. בקיצור ,יצאתי על פרופיל נפשי אחרי 7 חודשים ועכשיו,חצי שנה לאחר השחרור הרגשתי צורך לחלוק זאת עם מישהו,נראה לי שאני במקום הנכון. אחרי השחרור החבר שלי נפרד ממני...זה קרה ממש אחרי....זה הרס אותי...תארו לעצמכם...קשר של פאקין 4 שנים. טסתי לחודשיים לעבוד בקנדה...כדי להתאפס על עצמי...להתנקות מהכל...להתפרק...למצוא את עצמי ולחזור אדם שלם יותר....שלם יותר עם עצמו בעיקר. חזרתי בדיוק ככה-מאופסת,מבינה מה אני רוצה מעצמי...חזרתי אל עצמי האמיתית...ואליו גם
. אני לא חושבת להתנדב לצבא,כי אני יודעת שיהיה לי קשה מפני שהחוויה השאירה עליי טראומה...שלא היה לי קל לצאת ממנה והתעמתתי איתה לבד...בקצה העולם.אני כן חושבת על התנדבות,לאו דווקא בשירות לאומי...יותר בכיוון של עמותות פה בעיר ואולי אפילו בעמותות של בעלי חיים(משום מה אנשים לא רואים מספיק ערך בהתנדבות כזו וזה מכעיס אותי ומכאיב לי מאד) -לא חשוב לי המסמך של "עשית שנתיים צבא-שירות לאומי-אחלה-קבל צלש...עכשיו אתה יכול לעבוד בעבודות ממשלתיות"...יותר חשובה לי ההרגשה הפנימית של התרומה...לאו דווקא שנה ,שנתיים...אלא כל פעם שיש הזדמנות...אפילו אם זה רק ילדים בני 13 שדופקים בדלת ואוספים תרומות לילדים חולי סרטן או קניות של מצרכי אוכל בסיסיים לעמותת פתחון לב. בשעה טובה אני מתחילה ללמוד ולעבוד...בהמשך,אחרי שאני אהיה מאופסת עם הלימודים והעבודה-אשלב זאת עם התנדבות. טוב,נראה לי שזהו זה...אמרתי פחות או יותר כל מה שהיה לי לומר. אולי מוזר לחלקיכם העניין הזה שילדה שלמדה בבס צבאי יצאה ככה מהצבא...גם לי זה היה משהו שלא העליתי על הדעת,אבל גם דברים כאלה קורים...אל תשפטו אותי לרעה. תודה רבה לכל מי שקרא את מה שכתבתי-אני מעריכה את זה ברמות שאין לכם מושג!!! סופ"ש מצויין . תשמרו על הנפש שלכם-אין דבר חשוב מזה. יוליה