homesick for
האוויר נעשה שקוף והמטרות נעשות ברורות הדרך נראית קשה-אך-אפשרית. והחודשים הקרובים יהיו קרים ועמוסים קשים ויפים ואני יודעת, יודעת שהעולם יחייך אלי ומשהו יבשיל בי מתחת לאדמה הקפואה אבל. . . בפעם האחרונה שהתחלתי משהו מאוד גדול היה לי על מי להשען אל מי לחזור הביתה ולהתכרבל היום לא. ממש all by myself וכל הדמעות שנקוות בזווית הפנימית של העין רק בזווית הפנימית ש לא יפריע ליומיום הזה וכן. אני יכולה ומסוגלת המילים של חורפים קודמים, לפני שנתיים שלוש שחיפשתי את האמת ואותי מתוך רוחות הפרצים כבר לא נכונות לי יותר אני יודעת לשכב ולהירדם גם בלי להתכסות אני יודעת לטרוף את כל חבילת הקלפים מחדש ולשחק מול עצמי כמו לפני שנים, בטירוף של רמי מול עצמי כשלאף אחד כבר לא היה כוח לשחק ואני יודעת להסתפק במעיל של החורף שעבר כבר לפני חורף אבל לפעמים נמאס לי להיות חזקה ומבינה ויכולה לפעמים אני רק רוצה לרוץ הביתה לפעמים אני מרגישה ש אני אוכל לרוץ רק כשיהיה לי הביתה וזה שהאוויר נעשה סתווי ונהדר זה לא מושך אותי לרוץ קדימה זה רק גורם לי לעצור לחפש את הנופים שפעם הייתי נדהמת, מתייפחת, מתרגשת מולם, לחפש את העבר את העתיד את העצים את עצמי ולשתוק. איפה יהיה הזמן לעצור בשקט בשקט מול הר קפוא? עכ לוותר על המבוך העצמי לצאת ממנו החוצה לקרוע קרע בין העננים.
האוויר נעשה שקוף והמטרות נעשות ברורות הדרך נראית קשה-אך-אפשרית. והחודשים הקרובים יהיו קרים ועמוסים קשים ויפים ואני יודעת, יודעת שהעולם יחייך אלי ומשהו יבשיל בי מתחת לאדמה הקפואה אבל. . . בפעם האחרונה שהתחלתי משהו מאוד גדול היה לי על מי להשען אל מי לחזור הביתה ולהתכרבל היום לא. ממש all by myself וכל הדמעות שנקוות בזווית הפנימית של העין רק בזווית הפנימית ש לא יפריע ליומיום הזה וכן. אני יכולה ומסוגלת המילים של חורפים קודמים, לפני שנתיים שלוש שחיפשתי את האמת ואותי מתוך רוחות הפרצים כבר לא נכונות לי יותר אני יודעת לשכב ולהירדם גם בלי להתכסות אני יודעת לטרוף את כל חבילת הקלפים מחדש ולשחק מול עצמי כמו לפני שנים, בטירוף של רמי מול עצמי כשלאף אחד כבר לא היה כוח לשחק ואני יודעת להסתפק במעיל של החורף שעבר כבר לפני חורף אבל לפעמים נמאס לי להיות חזקה ומבינה ויכולה לפעמים אני רק רוצה לרוץ הביתה לפעמים אני מרגישה ש אני אוכל לרוץ רק כשיהיה לי הביתה וזה שהאוויר נעשה סתווי ונהדר זה לא מושך אותי לרוץ קדימה זה רק גורם לי לעצור לחפש את הנופים שפעם הייתי נדהמת, מתייפחת, מתרגשת מולם, לחפש את העבר את העתיד את העצים את עצמי ולשתוק. איפה יהיה הזמן לעצור בשקט בשקט מול הר קפוא? עכ לוותר על המבוך העצמי לצאת ממנו החוצה לקרוע קרע בין העננים.
