I´m back...
היי רומי וכולם. כרגע אמא שלי מרגישה די רע. המחלה מתקדמת ובמיוחד לאחרונה. הדיבור - שהיה נחלתה הבריאה האחרונה - קשה להבנה ומאמץ. מצב רוחה שפוף מאוד (היא על תרופות אנטי דיפרסיביות חזקות). שכחתי לציין שהיא גרה בדירה אחרת ממני. אני גר עם אבא שלי, אבל זה רק רבע שעה נסיעה. יש לה עזרה סיעודית והכל, היא לא צריכה אותי למטלות היום יום. אני אמור להיות שם בשבילה יותר אבל אני לא יכול. זה מדכא כ"כ. המון פעמים יש לי שעה-שעתיים חופשיות ואני מתלבט אם ללכת או לא. ביום שבת אני מכריח את עצמי לבלות איתה את היום, ובאמצע השבוע לפחות עוד יום אבל יש לי זמן ליותר. אני לא מסוגל ליותר. במה אני אעזור לה - היא רק מחכה לקץ ימיה. שום דבר לא מעודד אותה ואני את עצמי לא מצליח לעודד. האם אני בן אדם רע שאני לא מצליח לרצות ההיפך ממנה, שתחיה? אם יש רחמים בעולם צריך להענות לבקשה של אישה חולה וצלולה. המצב הזה של לא לכאן ולא לכאן משתלט לי על החיים. אני כבר לא יוצא כי אין לי חשק לראות אנשים. עם רוב החברים שלי לא דיברתי המון זמן. אולי הדכאונות שלה גנטיים, גם אני נהיה מיואש ואפאתי. זה לא מתאים לי, הייתי, עודני, בן אדם פתוח יותר שאוהב לחיות. אני חייב להחליט אם אני נשאר במצב הסטטי הזה עוד הרבה זמן או מתחיל לתכנן תוכנית מילוט. זה נשמע רע ולא מוסרי אבל אני לא יודע מה לעשות : להירשם לאוניברסיטה בעיר אחרת ולבוא בתדירות של פעמיים בשבוע כמו עכשיו או להישאר. על פניו יהיה לאנשים קל מאוד לשפוט אותי לחומרה, אבל כל עוד אני נשאר בלי שינוי באופק אני הולך ונמחק בעצמי. נמאס לי מהחיים האלו. מישהו, מישהי, עם ניסיון דומה, בבקשה זה גדול עליי, עצה או הכוון. מה לעזאזל אפשר להוציא מהמצב הזה?
היי רומי וכולם. כרגע אמא שלי מרגישה די רע. המחלה מתקדמת ובמיוחד לאחרונה. הדיבור - שהיה נחלתה הבריאה האחרונה - קשה להבנה ומאמץ. מצב רוחה שפוף מאוד (היא על תרופות אנטי דיפרסיביות חזקות). שכחתי לציין שהיא גרה בדירה אחרת ממני. אני גר עם אבא שלי, אבל זה רק רבע שעה נסיעה. יש לה עזרה סיעודית והכל, היא לא צריכה אותי למטלות היום יום. אני אמור להיות שם בשבילה יותר אבל אני לא יכול. זה מדכא כ"כ. המון פעמים יש לי שעה-שעתיים חופשיות ואני מתלבט אם ללכת או לא. ביום שבת אני מכריח את עצמי לבלות איתה את היום, ובאמצע השבוע לפחות עוד יום אבל יש לי זמן ליותר. אני לא מסוגל ליותר. במה אני אעזור לה - היא רק מחכה לקץ ימיה. שום דבר לא מעודד אותה ואני את עצמי לא מצליח לעודד. האם אני בן אדם רע שאני לא מצליח לרצות ההיפך ממנה, שתחיה? אם יש רחמים בעולם צריך להענות לבקשה של אישה חולה וצלולה. המצב הזה של לא לכאן ולא לכאן משתלט לי על החיים. אני כבר לא יוצא כי אין לי חשק לראות אנשים. עם רוב החברים שלי לא דיברתי המון זמן. אולי הדכאונות שלה גנטיים, גם אני נהיה מיואש ואפאתי. זה לא מתאים לי, הייתי, עודני, בן אדם פתוח יותר שאוהב לחיות. אני חייב להחליט אם אני נשאר במצב הסטטי הזה עוד הרבה זמן או מתחיל לתכנן תוכנית מילוט. זה נשמע רע ולא מוסרי אבל אני לא יודע מה לעשות : להירשם לאוניברסיטה בעיר אחרת ולבוא בתדירות של פעמיים בשבוע כמו עכשיו או להישאר. על פניו יהיה לאנשים קל מאוד לשפוט אותי לחומרה, אבל כל עוד אני נשאר בלי שינוי באופק אני הולך ונמחק בעצמי. נמאס לי מהחיים האלו. מישהו, מישהי, עם ניסיון דומה, בבקשה זה גדול עליי, עצה או הכוון. מה לעזאזל אפשר להוציא מהמצב הזה?