I need a raincoat
כשהלכתי היום, פתאום שמתי לב שהמדרכות פה צרות מדי לשני אנשים. צריך לפלס את הדרך מתחת לענפים שבוקעים מחצרות, בין גדרות למכוניות צריך להדחף או ללכת בטור, אין מקום לשניים. אני מכירה כאן כל אבן, כל חריטה של נעל את השפשוף של מיליוני צעדים שכבר היו פה קודם, ביניהם גם אני. הריח פה מוכר לי הצלילים של הצרצרים אפילו הפסנתר מאיזה חלון מרגיש לי כמו מנגינה פנימית. I'm lonely for the big towns [ואיך זה יהיה ללכת במקומות שאני פתאום יודעת מי הולך עליהן גם]. זה יפה כשהאורות של המכונית משתקפים על הכביש הכל מוכפל פתאום, כאילו שהגשם משכפל את העצמים בחוץ. אפשר לראות את התנודות של העלים על הכביש ואני מוצפת כמוהו בכל הזכרונות, זה מתערבב יחד, הריח המתוק-מלוח והאנשים שהיו לצדי פעם, בכל חורף של חיי. אני אוהבת את הצבעים הבוהקים יותר, פתאום על הרקע האפור אני אוהבת את הטעם בפה שלי ואת האדים על השמשה ואת המגבים בקצב האחיד אני מתגעגעתמתגעגעתמתגעגעת לכלכך הרבה בבת אחת, זה התחיל גם בי, פתאום, המבול הזה של מה שהיה פעם ומה שעכשיו והקור הזה מלטף אותי ומעצים את החומות מסביב. זה מדהים כמה כוח אתה נותן לאנשים בחיים שלך, כשאתה חושב על זה בפשטות זה נראה לא-הגיוני. חורף זה השינויים שלי והשינויים של מי שסביבי, אני חושבת כמה השתנית בשבילי בזמן האחרון הזה, ואולי זה פשוט כי אני יכולה לראות רק רובד אחד שלך. המבט הזה והוא אפילו לא היה בעיניים, רק שלי אותך, כי אני יודעת שאם יהיה עוד אחד, זה רחוק מאיתנו. וזה גם לא איך שאני אזכור. עכשיו זה הבדידות שלי לא כי נשארתי לבד, אלא כי אני לא יכולה אחרת. ואני מתגעגעת ואנ יעדיין שלמה עם המילים שכתבתי אז, שזמן ומקום וממשיכים הלאה בשבילים שעכישו הם מקבילים ואולי יום אחד הם לא יהיו. אני עוד אוהבת, למרות שאת כלכך שונה לי, לפעמים. אני חושבת שיש אהבות שלא מתות אף פעם, אולי הן פשוט מתמוססות לתוך הנוף כמו שהפנסים מתמוססים לתוך העננים משאירים את הכביש חלק. אני יודעת איזו מוזיקה הייתי רוצה שתלווה אותי עכשיו, ומפחדת לתת לה כי היא תעלה דברים של פעם. ויש את הרגעים האלה. של הספסל והפסנתר ברקע, כשאתה אפילו לא מזהה את המנגינה, אבל היא מרגיעה אותך. והריח וכמה היית רוצה לתת לטיפות האלה ליפול עליך ולשטוף הכל. (גם את הפחד). [חזרתי על עצמי לפחות 20 פעמים, אני יודעת].
כשהלכתי היום, פתאום שמתי לב שהמדרכות פה צרות מדי לשני אנשים. צריך לפלס את הדרך מתחת לענפים שבוקעים מחצרות, בין גדרות למכוניות צריך להדחף או ללכת בטור, אין מקום לשניים. אני מכירה כאן כל אבן, כל חריטה של נעל את השפשוף של מיליוני צעדים שכבר היו פה קודם, ביניהם גם אני. הריח פה מוכר לי הצלילים של הצרצרים אפילו הפסנתר מאיזה חלון מרגיש לי כמו מנגינה פנימית. I'm lonely for the big towns [ואיך זה יהיה ללכת במקומות שאני פתאום יודעת מי הולך עליהן גם]. זה יפה כשהאורות של המכונית משתקפים על הכביש הכל מוכפל פתאום, כאילו שהגשם משכפל את העצמים בחוץ. אפשר לראות את התנודות של העלים על הכביש ואני מוצפת כמוהו בכל הזכרונות, זה מתערבב יחד, הריח המתוק-מלוח והאנשים שהיו לצדי פעם, בכל חורף של חיי. אני אוהבת את הצבעים הבוהקים יותר, פתאום על הרקע האפור אני אוהבת את הטעם בפה שלי ואת האדים על השמשה ואת המגבים בקצב האחיד אני מתגעגעתמתגעגעתמתגעגעת לכלכך הרבה בבת אחת, זה התחיל גם בי, פתאום, המבול הזה של מה שהיה פעם ומה שעכשיו והקור הזה מלטף אותי ומעצים את החומות מסביב. זה מדהים כמה כוח אתה נותן לאנשים בחיים שלך, כשאתה חושב על זה בפשטות זה נראה לא-הגיוני. חורף זה השינויים שלי והשינויים של מי שסביבי, אני חושבת כמה השתנית בשבילי בזמן האחרון הזה, ואולי זה פשוט כי אני יכולה לראות רק רובד אחד שלך. המבט הזה והוא אפילו לא היה בעיניים, רק שלי אותך, כי אני יודעת שאם יהיה עוד אחד, זה רחוק מאיתנו. וזה גם לא איך שאני אזכור. עכשיו זה הבדידות שלי לא כי נשארתי לבד, אלא כי אני לא יכולה אחרת. ואני מתגעגעת ואנ יעדיין שלמה עם המילים שכתבתי אז, שזמן ומקום וממשיכים הלאה בשבילים שעכישו הם מקבילים ואולי יום אחד הם לא יהיו. אני עוד אוהבת, למרות שאת כלכך שונה לי, לפעמים. אני חושבת שיש אהבות שלא מתות אף פעם, אולי הן פשוט מתמוססות לתוך הנוף כמו שהפנסים מתמוססים לתוך העננים משאירים את הכביש חלק. אני יודעת איזו מוזיקה הייתי רוצה שתלווה אותי עכשיו, ומפחדת לתת לה כי היא תעלה דברים של פעם. ויש את הרגעים האלה. של הספסל והפסנתר ברקע, כשאתה אפילו לא מזהה את המנגינה, אבל היא מרגיעה אותך. והריח וכמה היית רוצה לתת לטיפות האלה ליפול עליך ולשטוף הכל. (גם את הפחד). [חזרתי על עצמי לפחות 20 פעמים, אני יודעת].
