טוב שלא עניתי על זה לפני ההופעה..
שום דבר מזה לא היה קורה.
כלכך לא ידעתי למה לצפות,
שזה רק שידרג את כל מה שהלך שם!
בחלומות הכי טובים שלי לא חשבתי שדבר כזה יכול לקרות.
הסאונד בשמיים, הלהקה בעננים,
הפלייליסט כולו כוכבים והתאורה התאימה בול להכל.
הרקדנים השאירו אותי לא פעם פעורת פה,
כמה מקצועיות! והכראורוגרפיה.. גאונית!
בא לי לכתוב קצת על כל שיר, אבל אין סיכוי שאמצא כלכך הרבה מילים..
אני אפילו לא יכולה לציין רק את 'רגעי השיא' כמו בדר"כ כשאין לי מילים,
כי הכל היה שיא אחד גדול. לא היה רגע אחד של מנוחה,
התרגשות שלמה במשך 90 דקות. או כמה שזה לא היה.
זה התחיל עוד בכניסה -
בדים לבנים מתוחים, כמו בחופה, אורות סגולים ואדומים,
בחורה ניגנה על נבל, והכל כלכך קסום.
על סף התפוצצות מהתרגשות נכנסתי פנימה וניסיתי למצוא לי מקום,
רגע לפני שההופעה התחילה מצאתי אותו - שורה ראשונה. באמצע. מושלם.
מהשיר הראשון, לאורך כל הההופעה השתגעתי מלשבת,
אבל איכשהו נשארתי מרותקת לכיסא [איכשהו... הייתי מהופנטת!],
ולקראת הסוף, עד שכבר קמתי לצד שמאל, לכל החברים,
פתאום ראיתי את אורית מתיישבת בקצה הבמה,
בדיוק מול הכיסא שישבתי בו. שניה אח"כ גם זיהיתי את הצליל הזה,
הראשון. המוכר. הצובט.
חולמת.
תוך כדי הנסיון להבין איך אני מתמודדת עם השיר הזה הופעה שניה ברציפות
מיהרתי מכופפת חזרה לכיסא, והתיישבתי מולה.
אורית יושבת על קצה הבמה.
מולי.
ושרה את חולמת.
[
הגשמת לי חלום. תודה לך
].
לא עבר הרבה זמן עד שרצתי חזרה לצד שמאל המובחר,
ומכאן ראיתי [מה שלא ראיתי משם...] כמה היה חסר ללהקה קצת לקבל מהקהל.
היה תענוג לראות את הלהקה משתוללת על הבמה הענקית הזאת,
מלאי אנרגיות והתרגשות, ובלי חוטים שמפריעים להם לעשות...
כל מה שבא להם!
היה כיף גדול להתרגש מההתרגשות שלהם,
היה אושר גדול להתלהב ולשמוח איתם,
היה ממלא לפרגן ולשמח אותם חזרה, לחבק,
ולהודות.
תמיד להודות.
זאת הייתה הופעה בלתי נתפסת,
אלה המילים היחידות שהצלחתי למצוא.
וכנראה שייקח לי עוד הרבה זמן לעכל את כל מה שהלך שם,
עד אז... כהרגלי, אני נשרת עם המילה הקבועה שלי -
תודה לכם
!
