רשמיי עצמאות - ביני לבין עצמי
מודה - בניגוד להרבה חבר'ה שיצא לי לדבר איתם,
אני דווקא ממש אהבתי את הרעיון של הופעה אחת מלאה ביום העצמאות -
הרבה פחות מתסבך, הרבה יותר נוח וזול.
ולא, אל תגידו מילה על המחיר - דלק, שתיה, נשנושים, אוכל ושטויות מנצנצות..
זה לא רחוק משם [ולפעמים גם יותר].
ובנוסף לכל זה, מדובר כאן בבארבי.
לא יודעת מה יש לי עם המקום הזה,
אבל אני ממש אוהבת להיות בו [ולא רק בהופעות של היהודים].
על כל הפלוסים שכתבתי כבר מצטרפת העובדה שמדובר כאן בעצמאות.
גם עבורי.
עצמאות תמיד הייתה מבחינתי המון אחריות ורצון להוכיח.
הפעם הבנתי עם עצמי שלפני הכל
עצמאות היא חופש.
הרגשתי את זה על בשרי עוד כמה ימים קודם,
אבל איכשהו הלהקה הזאת תמיד מפילה לי סופית את האסימונים,
ומשהו בי מבין את הדברים הרבה יותר טוב במהלך ואחרי הופעות.
ואחרי כל הנוחות והעצמאות, יש לי עוד וידוי:
כל העניין הזה של הופעה מלאה בתשלום בערב יום העצמאות,
ערב שכולו הופעות חינמיות, כאלה שעם ישראל כלכך אוהב...
זה נראה לי כמו סיכון מטורף.
אפילו קצת הרמת אף, אבל בצורה הכי יפה שיכולה להיות.
ידעתי שלא יהיה ריק, ובכל זאת משהו בתוכי רצה שלא יהיה הרבה קהל,
שאוכל לחוות הופעה אינטימית וקטנה סופסוף.
הרי תמיד התבאסתי שהייתי בת שבע בערך בתחילת הדרך [כש"הגיעו משהו כמו עשרים איש"
]
45 דקות לפני תחילת ההופעה, 45 דקות אחרי פתיחת דלתות,
ואני יכולה להרשות לעצמי לצאת לסיגריות חופשי מבלי לפחד על המקום שלי.
במקום להגדיל את התקווה ל"הופעה פרטית", התחלתי להלחץ שלא יהיה קהל,
וכל התקווה שבי התרכזה בכך שהמקום יתמלא.
מבלי ששמתי לב לזמן ההופעה עוד רגע מתחילה.
הצצה לאחור.
התרגשות מהמקום המלא.
ואני נשאבת לעולם אחר.
מלא כיף, מלא רגש, מלא אנרגיות,
קהל איכותי וסביבי רק אנשים טובים ואהובים.
חוגגת עצמאות עם הלהקה שלי
למדינה שלי
ולעצמי
תודה לכם
.
