אני כן
לפני הרבה שנים ידענו שאנחנו לא מי יודע מה ורק לשחק נגד הגדולות של אירופה היה כבוד (אחרי שעברנו מאסיה ואוקיאניה) וכל פעם שחילצנו נקודה זו היתה שמחה גדולה ואז גם התחלנו לא רק להתגונן 90 דקות אלא גם לתקוף ולהבקיע ולנצח.
 
אני זוכר את המשחק שלנו באוסטרליה כשאוחנה מבקיע את השער הנפלא שלו אחרי שעובר את השוער ומגלגל את הכדור פנימה לשער ואני התעלמתי מהעובדה שהשעה היתה 4 בבוקר והרבצתי כזו צעקה שהעירה את השותפה שלי שכמעט רצחה אותי אבל זה היה שווה.
 
בכלל, כמה שתמיד מרגש אותי לשיר את התקווה, התחושה שאתה מקבל שאתה שר את התקווה עם עוד 45,000 איש זו תחושה שאי אפשר לתאר במילים וזה קורה רק במשחקי הנבחרת.