פרק ראשון - A Hard Days Night.
נערה אדמונית, דקת גזרה, עם עור בהיר ועדין ועיניים ירוקות, לבושה בשמלה כחולה בהירה, ישבה בחדר מגורים מרווח ומרוהט בפאר ובכל כוחה התאמצה שלא לבכות. לא עצובה – אלא כועסת, אולי אפילו מאוכזבת, הנערה החזיקה בידיה מכתב וקראה אותו שוב ושוב; שוב ושוב עלו בעיניה דמעות והיא התאמצה לעצור בעדן מלזלוג על לחייה. היא לא רצתה שאמה תראה אותה כך, שלא לדבר על כל תושבי מחוז ארבע, כל תושבי פאנם.
איך הוא יכול היה להיות כל כך טיפש? לצאת למסע דיג יום לפני האסיף, מה הוא חשב לעצמו? היא לא יכלה שלא לתהות האם הוא ניסה לחבל במאמצי הוריו החוזרים והנשנים להפוך אותו לקרייריסט מנצח, וזו הייתה השנה בה מלאו לו 18 שנים – השנה בה היה מיועד לנצח. כל זה לא משנה עכשיו, כי טקס האסיף יתחיל בעוד שעה קלה, והיא מתמודדת ללא בן ברית. היא קמה מהכיסא ופסעה הלוך ושוב בחדר. הם היו אמורים להיות בני ברית.
הדמעות בעיניה יבשו ופיה התעוות בבוז, ביטוי לכעס העז שחשה. היא לא צריכה אף אחד, היא תנצח גם לבדה – אם ארצ'ר הצליח, גם היא יכולה. בת הברית של אחיה נהרגה יומיים אחרי תחילת המשחקים מחץ טועה, אבל הוא שרד וניצח למרות הכל. היא התכוננה לרגע הזה כל חייה, וגם היא תנצח, בדיוק כמוהו. היא תראה להם שלא לשווא היא בת למשפחת מונטגומרי.
היא לא יכולה הייתה לפספס את נקישות העקבים על הרצפה הקשה, ובלי לראות את פניה ידעה שזה הזמן להסתובב ולקבל את פני אימה. ביזי פורבס-מונטגומרי הייתה אישה גבוהה ומרשימה כבת 40 – תווי פניה היפים וגופה הגמיש השוו לה מראה מפתה אך מרתיע. היא ניגשה אל ביתה בצעדים מהירים והרימה את סנטרה באצבע אחת כך שעיניהן נפגשו. "אדיסון אדריאן, אני מאוד מקווה שלא תתני לשטות הזו למנוע ממך את ייעודך," היא אמרה בנוקשות.
"לא, אימא," היא אמרה והשפילה שוב את מבטה. אדיסון תמיד הרגישה כמו ילדה קטנה ליד אימה – ילדה קטנה ולא אהובה שמנסה בכל כוחה שלא לאכזב.
"טוב מאוד. את מונטגומרי, נותני החסות מכירים את השם היטב ובן ברית יהיה רק מעמסה בהמשך. את יודעת מה את צריכה לעשות."
"כן, אימא," הנערה החלה לומר, אך דיבורה נקטע כשאימה שלחה שוב אצבע מורה והרימה את סנטרה של בתה, מנסה לגרום לה להיזכר במעמד.
"בסדר. לכי עכשיו, את צריכה להתכונן," ענתה אימה, ובלי להוסיף מילה, אדיסון זקפה את גבה ויצאה מהחדר.
לפני שקרוליין אפילו הבחינה בכך, השעה הייתה אחת עשרה, ובוקר האסיף במחוז 4 הגיע. משהו היה שונה השנה; המולת ההתרגשות הרגילה התחלפה בשקט מעיק שעמד ברחובות וכמו דחס את הבתים הנמוכים עוד יותר לקרקע. כולם נעמדים במקומותיהם, מתכוננים להגרלה, זו שהפעם סופה אינו ידוע מראש. אחרי נסיון לא מוצלח במיוחד להתנער מהמחשבות המעיקות, קרוליין חיבקה את בנה, עם כל האהבה והתסכול שיכלה להעביר אליו, לחשה באוזנו כמה מילות עידוד ושלחה אותו לעמוד בקבוצה המסודרת עם שאר הילדים בני גילו, מנסה שלא לחשוב על העובדה שהסיכויים לא בדיוק לטובתה.
המלווה הקבוע של מחוז 4 כבר עמד על הבמה. רובן שיילי היה איש קטן ותזזיתי, קרח אבל עם זקן עבות צבוע בפסים כתומים וסגולים. היום הוא התהדר בחליפה בצבע תכלת ונעל מגפיים שתאמו את זקנו בצבע בוהק של כתום וסגול. לצדו עמדו המנצח האחרון מטעם המחוז, פיניק אודייר, ומעט מבוגרת ממנו, המנצחת האחרונה, ניטה ג'רגן. בניגוד לרובן הצעקני, פיניק בן ה-18 היה לבוש בבגדים פשוטים האופיינים למחוז. מכנסי דייגים רחבים וחולצה לבנה חסרת שרוולים הדגישו את גזרתו החטובה ועורו השזוף, שיערו האדמוני בלט כמעט כמו הכתום המזויף בזקנו של איש הקפיטול לצדו. ניטה נראתה חוששת כתמיד, צלקת ארוכה חצתה את לחיה השמאלית, מזכרת מהמשחקים האחרונים. הדבר היפה היחיד שנותר בה היה שערה הארוך, שנקלע לצמה ונח בעדינות על שמלה קצרה ולבנה. ניתן היה להבחין בקמטים על מצחה, שהיו שילוב של הזקנה שהחלה להשפיע עליה, ושל הדאגה הרבה שחשה תמיד ביום האסיף.
קרוליין הפנתה את מבטה מהבמה אל בנה היחיד, שעמד עכשיו בתור, אחרי כל ילדי המחוז. עיניה הכחולות פנו, לאחר מכן, אל ארבע בנותיה שישבו במרחק מה ממנה, על קו החוף. רק שם אחד ייכנס היום לכדור הארור. הבנות הגדולות כבר עברו את הגיל, היא לא צריכה לדאוג להן עוד. עד שהילד בבטנה של הבת הבכורה יהיה גדול מספיק בשביל להתמודד יעברו עוד תריסר שנים. היא כבר לא תהיה בחיים אז, לא תהיה כאן לראות את היום הזה, ואולי טוב שכך. ואיימי, איימי הקטנה שלה, היא כבר בת 11. רק עוד שנה. עוד שנה של נחת, של ילדות, של תמימות. אבל לא עליה בכה ליבה היום. דמעות בצבצו בעיניה של האישה כשהיא פנתה שוב להביט בבנה. לא מזמן מלאו לו 16 שנים, ובכל פעם שהסתכלה בו, ליבה נצבט למראה השינוי שעבר מאז מות אביו. לפני שהתרחש השוד בחנות הדגים הקטנה של אביו, דרק היה נער ככל הנערים; מופרע, חובב ים ודיג, בכל קטטה או דו קרב קלשונים אפשר היה לראות את שיערו השחור הפרוע, שונה כל כך מראשיהם הבהירים של חבריו למשחק. אך מאז שחזה במות אביו, הסתגר בחדרו רוב הזמן, זנח את הבילויים הילדותיים ומצא מפלט בנגינה בסקסופון שלו ובספרי הרפואה של אחיותיו, כנראה חשב שאם יקרא מספיק על צמחי מרפא ותרופות שונות, יוכל לשנות משהו, לעזור, להציל מישהו, לכפר על המוות הנורא שראה בעיניו הצעירות. אותו ילד צעיר עומד עכשיו בתור, ושמו יכנס לרשימה. הוא יכתב על אחד-עשר פתקים, שנאלץ להחליף באסימונים אחרי מות אביו ובשל המחסור הנורא שתקף את האיזור העני יותר של המחוז.
על הבמה החלה ההגרלה. קודם הבנות, כמו תמיד. רובן משך מן הכדור פתק ורוד קטן, פתח אותו בתנועה תיאטרלית מוגזמת והכריז בחגיגיות: "קארה טיר!" אך לפני שהקהל הספיק להפנות מבט אל ילדה גמלונית בת 13 שהופיעה לרגע קצר על כל המסכים בכיכר, נשמע קול אחר, צלול וחזק, הפעם לא מהבמה אלא משורות הילדים.
"אני מתנדבת כמיועדת."
קרוליין נאנחה ועצמה את עיניה לרגע קט. היא לא הכירה את הנערה שהלכה בצעד יציב אל הבמה אך כמו כולם התפעלה עכשיו מיופיה העדין, השברירי כמעט, ומהנחישות בה היא עלתה אל הבמה המקוללת ולחצה בחוזקה ובאסרטיביות את ידו של רובן ששאל במתיקות-מרירה לשמה.
"אדיסון מונטגומרי, אדוני." היא קדה לו קידה קטנה וחייכה חיוך מאיר אל פיניק, אז פנתה אל המצלמות ונופפה בידה בעודה ממשיכה לחייך, תשואות הקהל מהדהדות. כמה אומץ דרוש לה עכשיו. הרי היא יודעת שנותרה ללא בן ברית, שהבחור שהיה אמור להתנדב כמיועד לצדה לא נמצא כאן היום. או למה טרוור היה צריך להיות פזיז כל כך? זו הייתה השנה שלו, לכולם היה ברור שינצח, אף אחד אחר לא טרח להתאמן לתפקיד, אף אחד לא חשב שיצטרכו למלא את מקומו במשחקי הרעב ה69 שמתרחשים השנה.
בינתיים על הבמה, רובן, הושיט את ידו אל הכדור שוב: "בואו ונראה מי מן הבחורים הנאים האלה יהיה בר המזל שיתלווה לאדיסון שלנו!" החיוך שלו עורר בקרוליין בחילה. הנה הפתק הכחול נפתח. היא קפצה את אגרופיה בכוח ועצמה עיניה שוב, בתפילה אילמת. בבקשה. בבקשה שזה לא יהיה הוא. "דרק שפרד!" השם הדהד באוזניה כרעם. היא הרגישה שהאדמה נשמטת תחת רגליה ונאחזה בידה של ביתה אשר עמדה לצידה חיוורת כסיד. קרוליין פקחה את עיניה בפחד וראתה את דרק צועד אל הבמה בליווי שני אוכפי שקט, פתאום נראה לה כמו ילד קטן, יותר משהיה.
דמעות החלו לזלוג ללא שליטה על לחייה. זה לא היה אמור להיות כך! זו הייתה אמורה להיות עוד שנה בה היא לא צריכה לדאוג לילדיה כי מישהו אחר יתפוס את מקומם ברכבת לקפיטול, ילד אחר ילך להילחם עד המוות, משפחה אחרת תגיף את תריסי הבית, ועכשיו המתנדב איננו. הוא טבע, זה לפחות מה שסיפרו להם אוכפי השקט שמצאו את גופתו. האם הייתה זו האמת? קרוליין זכרה את הנער השרירי, הגבוה. שחיין מצטיין. הוא התכונן לרגע הזה כל חייו, התאמן ולמד. קשה להאמין שזו הייתה תאונה - ודווקא עכשיו. היא הרגישה עקיצה של רגשות אשם. הרי היא הכירה את הוריו של טרוור, היא יילדה את אחותו הגדולה ועכשיו... עכשיו היא מצטערת על מותו רק כי הוא היה צריך להישלח לזירה במקום בנה שלה.
חסרת אונים, היא הביטה בדרק לוחץ ידיים עם המלווה, עם פיניק וניטה ולבסוף עם אדיסון, הנערה שאיתה הוא יגיע לזירה, זו שאולי יצטרך להרוג, זו שאולי תהרוג אותו. היא ניסתה לתפוס את מבטו אך עיניו, כחולות כשלה, רק בהו במצלמות הרבות, ורק הפחד והתדהמה שחש נשקף מהן. הטקס התקרב לסיומו. אוכפי השקט נתנו לקהל הוראה להתפזר. ורק אישה אחת, מוקפת בבנותיה המתייפחות, נשארה במקומה עוד דקה ארוכה, מנסה לתפוס עוד הצצה אחרונה בילד שהיה יקר לה מכל.
