לילה טוב
אז הנה כמה הגיגים לשבת:
הערב בחדשות היתה כתבה על פגישת מחזור שאמורה להיערך בשבוע הבא
לבוגרי עשרה תיכונים מתל אביב, ילידי 62 <ביניהם מיקי חיימוביץ׳>.
לפני שבוע אני זוכרת שרינתי סיפרה שהלכה אף היא לפגישת מחזור,
והתרגשה לראות את כל החבר׳ה מהתיכון.
האמת שזה עשה גם לי חשק לחזור לעבר ולפגוש אנשים שלא ראיתי שנים,
אבל ככל שאני חושבת על זה, אני לא כל כך בטוחה שהייתי הולכת למפגש כזה.
אחד הדברים שהכי צבטו בלב בכתבה הערב היה כשהראו תמונה של נער/ה,
ואז עברו לאיך הוא או היא נראים היום. הזמן שחלף כל כך ניכר עליהם,
עד שקשה לפעמים לראות בהם אותו אדם. ההזדקנות הזו מכה בך פתאום,
וזה עושה עצוב בלב. נכון שזה בלתי נמנע והכי טבעי בעולם, אבל בכל זאת זה צובט.
כשאני מסתכלת לאחור ומנסה להיזכר בנערה שהייתי בתיכון,
נדמה לי לפעמים שזה שייך לחיים אחרים. כאילו לא מדובר באותו אדם.
אז למרות הסקרנות לראות מה ׳יצא׳ מכל אחד ואיך הוא נראה היום,
אולי מוטב להשאיר את העבר מאחור כחלק מהזכרונות שלנו מאותה תקופה,
כי המפגש הזה בין העבר להווה למרות ההתרגשות והסקרנות המתלוות אליו,
עלול גם ׳לקלקל׳ את הזיכרון שצרוב עמוק בתודעה שלנו.
בקיצור, האנשים האלה שייכים לעבר, לחיים אחרים, ושם הם צריכים להישאר.
לילה טוב
