אַראה לך לפחות ארבעה ניגודים:
1. במאמר "מצוות מעשיות" כותב ליבוביץ: "יש לשאול: האם המצוות המעשיות הן בנין-על שהוקם על בסיסם של 'ערכים דתיים' [=רליגיוזיים], שהם תכנים רעיוניים ורגשיים; או שמא [להפך]: העולם הרוחני והנפשי של דת-ישראל הוא-הוא בנין-על המתרומם על בסיס המעש הדתי?" במילים אחרות, ליבוביץ שואל מה הבסיס: האם הבסיס הוא "המצות המעשיות" ("המעש הדתי"), או הבסיס הוא אותם "ערכים דתיים רעיונים ורגשיים", המהוים את "העולם הרוחני והנפשי של דת ישראל".
במאמר שהבאת, ענה הרב שרלו לשאלה זו תשובה, המעניקה לגיטימציה ברורה לעמדתו של הרב קוק, אשר "ראה במצוות [המעשיות] כלי ביטוי לכל החוויות העליונות ביותר. הוא ראה את המצוות [המעשיות] עצמן ככלי הורקה שאליהם זורמים כל העולמות הרוחניים וההתרגשות הנפשית של האדם. המצוות [המעשיות] משמשות פורקן לחוויות הדתיות העמוקות ומאפשרות לאדם לבטא אותן בפועל...לא זו בלבד שההלכה - והרליגיוזיות [=החוויה הדתית] - אינן מנוגדות זו לזו, אלא שהאחרונה [=החוויה הדתית] תובעת את קיומה [האינסטרומנטאלי] של הראשונה [=ההלכה], בתור הביטוי המעשי של מהותה [של החוויה הדתית]". במילים אחרות, הרב שרלו מעניק לגיטימציה מלאה לתפיסה הרואה - בחויה הדתית - את הבסיס, ואת ההלכה - ככלי וכאמצעי גרידא - הנתבע לשרת אינסטרומנטאלית את החויה הדתית כולל את ההתרגשות הנפשית הדתית של האדם.
אבל ליבוביץ טוען את ההפך הגמור: "מצוות מעשיות כאורח-חיים...מונעות את הפיכת הדת לאמצעי להשגת מטרה...רובן של מצוות אלו אינן יעילות ואינן מועילות לאדם משום בחינה הנובעת מצרכיו-הוא. האדם...יראה את עבודת-ה' כתכלית עצמה, ולא כאמצעי להשגת כל תכלית אחרת. לפיכך ההלכה פונה אל חובתו של האדם ולא אל הגורמים הרגשיים שבנפשו...מצוות מעשיות מכוונות למילוי-חובה מתוך הכרת חובה ומתוך משמעת, ולא להתפעלות או לדביקות או להתרגשות או להתלהבות - שבהן אדם מקשט את חייו, אך אינו חי בהן" (בהמשך מבהיר ליבוביץ כי אמנם הוא חלילה אינו בא לזלזל בתכשיט, ואף על פי כן "דת של ערכים, של כוונות ויחודים, היא דת שירת החיים - דת שאינה אלא תכשיט לחיים; דת המצוות המעשיות היא דת החיים עצמם").
2. ליבוביץ כותב (שם): "הזלזול [של מחפשי החויות] בדת הכובלת את החוויה בחוקים ונימוסים, והרדיפה אחרי גילוייה החפשיים של חוויה זו - הם הגורמים לזוועות הגדולות ביותר". לשון אחר: לטעמו של ליבוביץ, ראוי שדת ישראל אכן תכבול את החוויה בחוקים ונימוסים.
אבל הרב שרלו (שם) דווקא מותח (בין השאר) ביקורת על: "תהליך...[של]...התנכרות פנימית...לחוויה הדתית. אנו מוצאים דיבורים קיצוניים יחסית העוינים את החוויה הדתית ובזים לה". כנגד התהליך הזה, מציג הרב שרלו את מה שראוי בעיניו: "אין חובה שתפיסת ההלכה במישור הרעיוני תתנכר לעולמו הפנימי הרליגיוזי [=החוויתי-דתי] של האדם...טוב נעשה כולנו אם נעניק משקל הולך וגובר...לחוויות הפנימיות שלנו".
3. כותב הרב שרלו (שם): "טוב נעשה כולנו אם נעניק משקל הולך וגובר...לעולמנו המוסרי...טוב יהיה כי נסיר את...ההתנכרות למה שנמצא בעולמות חיצוניים לעולם התורה [כגון]...המוסר...".
אבל ליבוביץ כותב (שם) את ההפך: "הצירוף דת ומוסר דוקא אינו עולה יפה...המוסר הוא קטיגוריה אתיאיסטית, שאינה מתיישבת עם ההכרה הדתית...ההלכה כאינסטיטוציה דתית אינה סובלת את הקטיגוריה מוסר...רק מי שרואה את האדם כתכלית וכערך עליון...יכול להיות אדם מוסרי".
4. הרב שרלו מסתייג מאותם "דיבורים קיצוניים יחסית העוינים את החוויה הדתית ובזים לה...בכך מבקשים ההולכים בדרך זו...להגדיר את העמדות הנובעות מעולמו הרליגיוזי [=החוויתי-דתי] של האדם כנובעות מהיצר הרע". אחרי שהרב שרלו מסיים להציג את הדרך הנ"ל שממנה הוא כאמור מסתייג, הוא פונה להציג אלטרנטיבה לגיטימית בעיניו: "הרב קוק ראה...את המצוות עצמן ככלי הורקה שאליהם זורמים כל העולמות הרוחניים וההתרגשות הנפשית של האדם. המצוות משמשות פורקן לחוויות הדתיות העמוקות...טוב נעשה כולנו אם נעניק משקל הולך וגובר...לחויות הפנימיות שלנו, לעולמנו המוסרי...טוב יהיה כי נסיר את...ההתנכרות למה שנמצא בעולמות חיצוניים לעולם התורה [כגון]...המוסר, הצדק החברתי ועוד...".
בעוד שליבוביץ כותב (שם) את ההפך: "אין אלא אחת משתי משמעויות למוסר: ...המוסר של סוקרטס...המוסר של קאנט...אולם בקריאת-שמע נאמר 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם': לא תתורו אחרי לבבכם - זוהי שלילת קאנט; לא תתורו אחרי עיניכם - זוהי שלילת סוקרטס...הנטיה ל'קדש' את החולין [שהיא היא נטייתו של הרב קוק]...או דחפים מסויימים שבנפש האדם [כגון הדחף המצפוני-מוסרי], או יחסים טבעיים מסויימים בין אדם לחברו או בין אדם לחברה [כגון צדק חברתי], נטיה זו היא-היא יצר-הרע".
