נ.ב.
אני יודעת איפה אני, אני כאן, יושבת מלאת חרדות מול המחשב, ותיכף אלך להכין לעצמי כוס קפה.
אם את רוצה את יכולה להכין לעצמך עכשיו כוס קפה, אני מחכה לך.
את מוכנה להיפגש עם עצמך שמתחת לדיכאון ולחרדות?
בטח שאני מוכנה, אבל אין.
יש. את מחכה לך.
טוב, זו ליצ'י החדשה ואני פוחדת ממנה, זו לא ליצ'י שאני מכירה. זו לא ליצ'י הישנה.
למה את מדברת אל עצמך בגוף שלישי?
כי אני לא מרגישה שזו אני. אני נעלמתי. עכשיו כשאני כותבת, אני קצת מרגישה שזו אני.
אבל גם ליצ'י הישנה קיימת. גם ליצ'י הישנה זו הזהות שלך שמתחת לדיכאון ולחרדות.
לא נכון. הזהות שלי לגמרי השתנתה. את לא מבינה שכבר איבדתי את הזהות שלי? שאני כבר לא יודעת מי אני? פעם ידעתי. ופעם הייתי פנתר והיו לי חיים.
אולי פעם היית יותר מידיי פנתר?
בעניין הפנתר, אני לא מרשה לך להגיד דברים נגד ליצ'י הישנה.
את יודעת שאת מתכחשת לעצמך? את יודעת שאישה אחרת במצבך לא הייתה עומדת בדברים שאת עומדת בהם?
מי רוצה בכלל לעמוד בדברים שאני עומדת בהם. אני שורדת, אני לא חיה. לחיות ולשרוד אלה שני דברים שונים. חיות שורדות, בני-אדם חיים.
נכון, לשרוד זה לא טוב. לשרוד זה להרגיש אשמה ובושה.
אני לא מדברת על זה, אני מדברת על חיים. ואם אנחנו מדברים על האני הישנה, אז גם שכחתי הרבה דברים. למשל שכחתי לבשל.
לא שכחת לבשל, את רק פוחדת. ואם מדברים על חיים, אז החיים שלך זה קצת להעיז לעשות דברים. אפילו במסגרת חוסר התפקוד שלך. אולי בעיקר בעניין הזה. את רוצה שנמשיך לדבר?
כן. בפעם אחרת.
