כאן הכל
סייד קשוע
מאבדים שליטה
תקלה אקזוטית בטלוויזיה גורמת לה להעביר ערוץ עצמאית, אבל מה זה משנה בעצם?
סייד קשוע 22.08.2013 14:0221הוסף תגובה
הורד עכשיו ללא תשלום הארץ iPhone
הורד עכשיו ללא תשלום הארץ android
לתגובות (21)
הדפס
שלח לחבר
שתף בטוויטר
שתף בפייסבוק
שתף
הוסף לרשימת קריאה
בכל פעם שמדליקים אור בבית, הטלוויזיה קופצת ערוץ. הדבר הדאיג אותי מאוד בהתחלה, וחששתי שמא נוצר קצר כלשהו בעקבות החלפת חוטי החשמל במסגרת השיפוץ שערכנו לפני כשנה. הזמנתי את הקבלן, שהגיע עם חשמלאי מוסמך, והשניים קיימו בדיקה עם מכשירים בכל נקודות החשמל בבית. בדקו מוליכות והארקות וקבעו שהחשמל תקין.
“אולי זה הממיר?” זרק החשמלאי, והקבלן קבע שהוא יביא ממיר חדש ויבדוק אם התופעה נמשכת. “לא צריך”, עניתי לו אז, כי כבר החלטתי שאני מתנתק משירותי הלוויין לטובת צלחת וממיר ערבי. ביס יש רק את ערוץ אלג’זירה שמשדר חדשות מהעולם הערבי, והערוץ הזה, כך לפחות קבעו הרבה מאוד חברים, כבר אינו רלוונטי. “ברור שתהיה מבולבל”, קבע אבי בביקור האחרון בטירה, “מי צופה בבוגדים הקטארים שכל היום מפיצים שקרים מפוברקים נגד סיסי ואסד?”
איור: עמוס בידרמן
איור: עמוס בידרמן.
עוד כתבות בנושא
בוושינגטון חושדים באמיתות הדיווחים, אך יודעים שהקו האדום קרוב מתמיד21.08.2013 | 23:22
סוף העולם בדמשק22.08.2013 | 02:00
“מה אתה אומר?”
“מה שאתה שומע”, הוא אמר בהחלטיות, “מיד אחרי שנפטרים מהכנופיות החמושות והטרוריסטים, עוד יבוא תורה של קטאר. כמה ייקח למצרים לכבוש אותם? חמש שעות?”
“אבל יש להם שם את הבסיס האמריקאי הכי גדול באזור”, הסתייגה אמי שהפכה למומחית לאסטרטגיה מלחמתית.
“הם חושבים שלאמריקאים אכפת מהם?” השיב אבי בזלזול, “שיהיה להם לבריאות”.
אשתי שמחה מאוד על הרעיון של צלחת לוויין ערבית, ולאו דווקא בגלל אלג’זירה שהפכה ארסית. “סוף סוף הילדים יראו קצת סרטים מצוירים בערבית ספרותית”, היא אמרה, “כל היום מקשיבים לעברית. אתה תראה, עם הצלחת החדשה - הערבית שלהם תשתפר פלאים”.
טכנאי הצלחות מבית צפאפא שאל אם אני רוצה צלחת עם ראש אחד או שני ראשים - ראש אחד מכוון לערוצים הערביים, השני, אם אני רוצה, יביא לי גם את הערוצים הישראליים.
“כמה עולה ראש?”
“זה תוספת של 250 שקל”, אמר הטכנאי שהתקין את הצלחת על גג הבניין, “אבל מי רואה ערוצים ישראליים?”
“שיהיה שני ראשים”, אמרתי לו, “אני צריך את ישראל בשביל העבודה שלי”.
“איך שאתה רוצה”, הוא אמר והיה לו חבל על הכסף שאני זורק סתם. הוא חיבר את הצלחת ואת הממיר, וכיוון את מאות הערוצים הערביים לפי ז’אנרים: חדשות, ילדים, סרטים, סדרות וערוצי דת וקוראן.
הילדים התחילו לראות את “פיניאס ופרב” מדובב לערבית, אשתי ראתה דרמות מצריות קורעות לב, ואני, בזמן המועט שהיה לי מול המסך, הקשבתי לחדשות מערוצים שונים, ושמעתי פרשנים ערבים מכל המינים. אבל החלפת הממיר לא עזרה, ובכל פעם שהדלקנו אור בבית, הטלוויזיה העבירה ערוץ על דעת עצמה.
“תתקשר לקבלן”, אמרה אשתי, ואני התקשרתי. הקבלן אמר שיגיע עם מומחה תקשורת, והם לא יעזבו את הבית עד שיפענחו את מקור הבעיה.
באותו יום חיכיתי לקבלן. אשתי אמרה שהיא לא רוצה להיות בבית כשעובדים ולקחה את הילדים למתחם החדש של הרכבת הישנה בעיר. “אומרים שזה יפה”, אמרה ועזבה את הבית.
הקבלן ואיש התקשורת הביאו איתם טלוויזיה חדשה, ממיר, מכשירים חשמליים, וכבלים מכל הסוגים.
“אתה תשב מול המסך”, אמר לי איש התקשורת, “ותגיד לנו בכל פעם שזה קופץ, בסדר?”
ישבתי מול המסך וראיתי גופות, קופץ, אנשי דת בחליפות ובלי זקנים דיברו על הלגיטימיות של מורסי באלג’זירה, קופץ, אנשי דת בלי חליפות ועם זקנים הבטיחו שאלוהים עם העם ועונש מר לרשעים, קופץ, בטלוויזיה המצרית דיברו על צמאי דם, קופץ, הראו את אותן גופות ואמרו שזה מעשה ידיהם של הפנאטים המוסלמים, קופץ, בסוריה מאות הרוגים מגז או בלי גז, על ידי המורדים או על ידי הצבא, תלוי בערוץ. כולם קופצים. אוי אלוהים, כמה מביך להיות ערבי לפעמים, חשבתי לעצמי והערוצים קפצו מול העיניים אחד אחרי השני. אוי אלוהים זה גנטי? חשבתי בלבי, ולא ידעתי למי להאמין.
“ועכשיו?” שאל הקבלן כשלחץ על מתג חשמל.
“קופץ”, עניתי לו ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי, וכיצד נוכח אובדן התקווה אוכל בכלל לכתוב על קיפוח, גזענות וכיבוש ישראלי. אז בנו עוד התנחלות, קופץ, אז הרגו פלסטיני בג’נין. אוי אלוהים.
“אלוהים”, אמר איש התקשורת לאחר כשעתיים שלמות שבהן החליפו כל מה שניתן להחליף והטלוויזיה בבית המשיכה להחליף ערוצים, “מעולם לא ראיתי דבר כזה”, הוא המשיך ונראה נואש לחלוטין. “אתה מבין?” אמר, “לקחנו כבל מאריך וביקשנו חשמל מהשכנים, וחוט מהממיר שלהם, ואיך שזה נכנס אליך הביתה זה קופץ. זה לא להאמין הדבר הזה”.
“קפה?” הצעתי להם.
“אני מצטער”, אמר הקבלן, “אבל אני אמשיך לנסות לפתור את זה”.
“עזוב”, עניתי לו, “אני כן מאמין שיש דברים שאי אפשר להסביר, פשוט אי אפשר”.
הפעלתי את הקומקום והטלוויזיה קפצה לערוץ ערבי אחר. שתינו קפה בשתיקה ואחר כך הם קיפלו את הציוד והלכו. ישבתי לבד, ראיתי טלוויזיה וקיללתי את שעשני ערבי.
“תיקנו?” שאלה אשתי ואני שתקתי.
“אתה לא יודע כמה עצוב זה היה”, היא אמרה, כשהילדים נכנסו בשקט מפתיע לחדרים שלהם. הטלוויזיה הבטיחה עתיד טוב יותר ומישהו דיבר על שמים קודרים שעתידים להתבהר וציטט עוד סיסמאות ושירים ששמעתי אין־ספור פעמים בילדותי והבנתי כבר שהם שקריים.
“היית חייב לראות”, אמרה אשתי, “75 שקל כרטיס לתערוכת רכבות, היית צריך לראות איך משפחות ערביות שלמות רק עמדו והציצו מרחוק על העומדים בתורים, ילדים קטנים ניסו להגניב מבטים בשביל להבין מה בדיוק קורה בפנים”.
“כן”, עניתי בייאוש.
“פשוט עצוב”, היא אמרה, “ואתה יודע כמה עולה גלידה שם?” היא שאלה, ואני שמתי לב שמאז שהם נכנסו הביתה הטלוויזיה לא קפצה, והבנתי שאנחנו יושבים בחושך.
