בשל חוסר התגובות על השאלון של לפני רציתי לצרף אליו את החוויות,
אבל להופעה כמו זו מגיע כבוד, מגיע שרשור חדש.
התקווה הכי גדולה שלי מההופעה הזו הייתה פלייליסט אחר משהיה בחורשתא.
לרוב אני נמנעת מלהסתכל בפלייליסט לפני/במהלך ההופעה,
מנסה לשמור לי את אפקט ההפתעה. כמה שניתן.
גם הפעם השתדלתי, אבל בדיוק כשהתחיל, נטע דאגה לומר לי שהפלייליסט זהה.
התבאסתי וכל ההתרגשות נעלמה לכמה רגעים.
החג הזה היה לי כבד מדי,
והרגשתי שפלייליסט כזה רק יפיל אותי.
אבל כמו שכבר כתבתי בפורום הזה, בדר"כ הם יודעים טוב ממני מתי אני צריכה להתמודד.
שיר אחרי שיר הזיז לי איברים בתוך הגוף,
כל צליל הרעיד לי את הנשמה,
המילים נכנסו ישר לתוך הלב.
לא פעם ראשונה שהם מדייקים ככה, אבל הפעם היה שם משהו אחר,
שאין לי שום יכולת להצליח לנסח. ולא משנה כמה אנסה.
היה שם משהו אחר, שאפילו חבורת בנות חולות בנפשן [שעשו שם לא מעט בלאגן,
החל מפריקת כתף ועד משיכה בשיער] לא הצליחה להרוס לי.
'להיות' הפיל עליי גוש של תקווה ושלווה,
שכבר המון זמן לא הרגשתי.
'אמן' היה 'רגע מיוחד', מעולם לא התפללתי ככה.
הביצוע של 'יכול להיות' היה מושלם!
לא הביצוע הכי טוב של השיר הזה, אלא הביצוע הכי טוב שהלהקה הזו עשתה אי פעם באופן כללי.
ואיך יודעים שביצוע טוב?
הוא גורם לך להקשיב לשיר בדרך אחרת,
הוא גורם לך להבין את השיר מנקודת מבט אחרת,
הוא מעורר לך רגשות אחרים בגוף.
וזה בדיוק מה שהיה -
בפעם הראשונה שרתי את השיר הזה ממקום של כעס, ולא ממקום של עצב.
על 'חולמת' אין לי מה להגיד, זה רק לראות את הפרצוף שלי.
עצמתי עיניים והקשבתי, כל צליל הרעיד אותי פיזית,
הרגשתי את הגיטרות בידיים שלי, הרגשתי את התופים פועמים יחד עם הלב,
והקול של אורית כאילו מנסה להשקיט את הכל.
זה הרגיש כאילו השיר מתנגן מתוכי. וזה היה מפחיד. ועדיין מדהים.
רק בפזמון השני של 'גניבה' שהיה אחרי, שמתי לב שאני עומדת קפואה ולא מגיבה.
ב'אלה' החבורה המוגזמת שהזכרתי קודם עברה כל גבול אפשרי,
דחפו והרביצו כאילו אין מחר. בסופו של דבר ויתרתי, ועברתי אחורה.
את השלב הזה עברתי, עוד לפני שהתחלתי אותו,
ואני לא מתכוונת להלחם על נפשי. יש גבול.
יצאתי מהגוש המזיע שהיה בשורות הראשונות,
ועברתי שמאלה, לחלק המוגבה. לקח לי שיר או שניים למצוא את עצמי,
ובסוף התיישבתי על המעקה, וצפיתי מהצד.
זה היה מוזר, כי כבר המון זמן שלא ראיתי הופעה מרחוק כלכך,
ובכ"ז היה בזה משהו מיוחד.
כשהצלילים הראשונים של 'לפעמים' התחילו להתנגן,
התבאסתי שאני לא יכולה להדליק סיגריה. וגם התבאסתי באופן כללי,
כי לא הרגשתי מוכנה לשמוע את השיר הזה.
פתאום אורית מתחילה לשיר, וסיגריה זה הדבר האחרון שאני רוצה.
בהיתי באורית, הקשבתי למילים יותר מאי פעם,
עצמתי עיניים, השתחררתי, פקחתי אותן שוב והפעם בהיתי בתום.
שוב עצמתי, ובכל פעם שפקחתי אותן הן הופנו למישהו אחר בלהקה.
היה משחרר לצעוק לחופש, לא האמנתי כמה שהשיר הזה יכול לעשות לי טוב.
מאחר והסיום עם 'עוד ארון' כבר הפך לעניין קבוע,
אני מתייחסת לשיר שלפניו כשיר אחרון.
ולבחור את 'טיפה בים' לזה, זה רעיון מצוין -
"סיום מושלם"
התודה של תום ריגשה אותי מאד!
והיא בכלל מגיעה ללהקה עצמה.
תודה לכם,
גיל
