דיסטופיה לנוער

  • פותח הנושא avivs
  • פורסם בתאריך

avivs

New member
דיסטופיה לנוער


משחקי הרעב וחבריו.
כנראה הז'אנר שזוכה להכי הרבה פופולאריות בשנים האחרונות.
אני חושב שהרבה פעמים הקו בין "נוער" לספרות של בוגרים הולך ונעלם עם הספרים האלה. הם מראים סיטואציות אלימות במיוחד, עד שקשה להבין מה זה לא נוער מבחינת ההוצאה.

מהם ספרי הדיסטופיה לנוער הכי טובים שקראתם?
מה ניסיתם ואתם לא ממליצים?
אתם מתרחקים מהספרים האלה?
 

g l o r y

New member
divergence היה נחמד

למרות הדמיון למונח מתמטי מעצבן.
הטרילוגיה מוכוונת נוער באופן כבד. יש סיפור אהבה, יש קונפליקט... אבל העולם כתוב מצויין, הרעיון עצמו נהדר ויש אפילו טוויסט מפתיע. או שניים. או שלושה. בסופו של דבר הטרילוגיה הייתה מהספרים האלה שאתה לא בטוח אם אתה בטוח לגביהם אבל אי אפשר להניח אותם עד שמסיימים.
 

kenny66

New member
אינקרסרון-סאפיק

הצמד הזה הוא ככל הנראה הדיסטופיה לנוער הטובה ביותר שקראתי בשנים האחרונות.

אני לא בטוח אם הסדרה של "החור שברעש" נחשבת דיסטופיה, אבל היא בהחלט מעולה.
 

avivs

New member
באמת?

קראתי את אינקרסון והוא היה כל כך ילדותי.
העמודים הראשונים היו טובים, אבל אז הוא פשוט התרסק.
&nbsp
אני זוכר שהסתכלתי על החור ברעש והוא נראה נחמד. אנסה אותו אותו.
 

kenny66

New member
בעיניי הוא דווקא הלך והתפתח

אני מאוד אוהב את העולם שפישר בנתה, וזה משתפר בחלק השני. לגבי "כאוס מהלך" (זה שם הסדרה של "החור שברעש"), "נחמדה" היא ממש לא ההגדרה שהייתי משתמש בה. נס לא מגלה רחמים על הדמויות שלו, וזו אחת הסיבות שאני אוהב אותה.
 
אה, אני די בצד של קני פה

(אלא אם כן לאביב יש עוגיות שוות).
אינקרסרון היה מקורי ומגניב להפליא לדעתי, וכמו כן היו בו תככים, דבר נפלא כמעט כמו עוגיות. הסוף של סאפיק היה קצת meh (מבחינת הגיון), אבל סלחתי לרולינג על האפילוג שלה ואני אסלח גם לפישר על הסוג-של-פשלה הזאת.
החור שברעש, לעומת זאת...תשמעו, הרבה אנשים אהבו אותו, אבל אני פשוט לא הצלחתי לסבול את סגנון הכתיבה. פשוט לא. אני יודעת שיש קטע כזה של לכתוב כמו שהגיבור שלך מדבר, וניסיתי לקרוא ספרים שכתובים ככה בעבר - המקרה המוזר של הכלב, וגם התפסן בשדה השיפון back then בשביל הבגרות בספרות - אבל זה פשוט עשה לי כאב ראש. כמובן שכשדמויות מדברות הן אמורות להישמע כמו שהן אמורות להישמע...אבל ספר *שלם* שכתוב ככה מוציא אותי מדעתי. הנה, עובדה, אני לא זוכרת כלום מהחלק של הספר שכן הצלחתי לצלוח, חוץ מזה שהוא סבל מחסר קשה בפסיקים ונקודות, מה שגרם לי להתנשף כמו חולת אסטמה אחרי מספר פרקים זעום (אכן, משפטים ארוכים מדי ונעדרי סימני פיסוק גורמים לי לחרחר גם אם אני לא קוראת אותם בקול. וזו רק אחת מהמוזרויות הרבות שלי^^). אחרי חצי ספר נואשתי ונטשתי.
 

דיאנה1

New member
אהבתי את רביעיית the giver

וגם את טרילוגיית משחקי הרעב.
לא אהבתי את divergence.
חיפשתי רשימה של דיסוטופיות לנוער כדי להזכר מה קראתי וראיתי שגם המשחק של אנדר נחשב כזה - אז אהבתי את המשחק של אנדר והצל של אנדר. את ההמשך של המשחק לא אהבתי ואת ההמשכים האחרים לא קראתי.
גם the host היה ברשימה ונהנתי ממנו.
 

מיכאל ג

New member
הכי טוב שקראתי הוא די ותיק (משנות השבעים)

ואני לא יודע אם לקרוא לו דיסטופיה, כי הוא חצי אוטופי חצי דיסטופי. זו סדרה בשם Green Sky מאת סופרת ילדים בשם zilpha Keatley Snider.
העלילה מתרחשת בעולם אחר, שנראה בהתחלה פנטסטי אבל יש יותר ויותר רמזים בהמשך שמדובר בבני אדם שהיגרו לשם בחללית. זה עולם עם כבידה נמוכה מאוד והוא מלא בעצי ענק בגובה קילומטרים, ובני האדם בונים בו ערים שלמות על העצים ולא מגיעים אף פעם לקרקע מפחד המפלצות שנמצאות מתחת לאדמה. התרבות היא מאוד פציפיסטית ונטולת טכנולוגיה כמעט לחלוטין. הספר מתחיל כשהגיבור, ילד מתבגר, נבחר להצטרף לכוהני האל-זהאן (פחות או יותר הקאסטה השלטת בתרבות של הספר) - ואז מגלה כמה סודות מאוד לא נעימים על העולם בו הוא חי.
מה שבאמת תפס בספר הוא לא רק הביקורת החברתית אלא התיאור המגניב של עולם עם כבידה מאוד נמוכה שבו כל אחד יכול לגלוש בין העצים כשהוא מצויד בלא יותר מגלימה שקשורה לידיים והרגליים. אה כן, יש גם כוחות על טבעיים.
הבעיה שלו היא שהוא כתוב לגילאים קצת יותר צעירים מה-YA המודרני, יותר מזכיר את, נאמר, הארי פוטר הראשון או השני מאשר את המאוחרים.
 

Y. Welis

New member
מזכיר את ספרי הנוער של היינלין

'האבן המתגלגלת', 'המפלצת מהכוכבים', 'אל המאה ה-21'.
&nbsp
ומעל כולם רובץ גולדינג עם 'בעל זבוב'.
 

Y. Welis

New member
רוב ספרי הנוער - מד"ב ורגילים, בנויים על אותם

עקרונות - מוצגים שם צעירים בסיטואציה שלא מוכרת להם (במד"ב - הגעה לכוכב זר; פגישת חייזרים; מסע למקום רחוק), שבה הם צריכים להתגבר על קשיים ותוך כדי זה ללמוד יכולות חדשות ו*להתבגר*.
&nbsp
מהבחינה הזו ספריו של היינלין שהזכרתי לעיל בנויים על אותם עקרונות.
&nbsp
גולדינג חידש בכך שהוא השתמש בתבנית הזו להעביר מסרים פנימיים (פוליטיים במקרה שלו). גם זה קיים בחלק מאותם ספרים; לעיתים יותר (כמו ספר ערפדים אחד שאביב סקר לפני שנתיים) ולעיתים פחות (ווסטרפילד).
 

avivs

New member
איך הגל החמישי?

יצא לי לשמוע עליו דברים טובים לאחרונה.
 
סבבה+

פחות ממשחקי הרעב (לא מצטיין במקוריות יתרה של העולם, או של הדמויות והיחסים בינהן), אבל אני די נהניתי. הרבה אקשן בלתי-מזוקק.
תנסה אותו.
 
ו...בואו נציף את השרשור הזה בהודעות-חתול, כי למה לא?

מהם ספרי הדיסטופיה לנוער הכי טובים שקראתם? אני פאקינג לא יודעת, איזה שלוש בלילה עכשיו, והמח שלי על battery saving mode. אבל, טוב, משחקי הרעב היה מושלם, כמובן, וגם סאפיק ואינקרסרון, וגם הגל החמישי. והספר הזה על כדור הארץ שמתחיל להאט את סיבובו ולצערי הרב אני לא מצליחה להיזכר בשמו (כמה מביך). הוא היה נהדר. אני בוהה במדף הספרים שלי בנסיון להיזכר אבל זו באמת כל הדיסטופיה שאני רואה בו.
מה ניסיתם ואתם לא ממליצים? אוי, היו מלא. תמיד כשמשהו מצליח יהיו לך שלושה חיקויים מחפירים על כל הצלחה נוספת. מה שמייחד את ההצלחות הוא שהרעיון הבסיסי דומה אבל מוסיפים משהו שונה - כמו בגל החמישי למשל. אז מפוצלים נניח שייך לקטגוריה הלא מוצלחת (מצטערת, גלורי). גם הגן הכימי (שקבור עמוק בערימת המחפירות). והבחירה. ו...אגדה, נדמה לי שקוראים לו? אני זוכרת שהתחלתי לקרוא את הספר הזה ונטשתי. כנראה כי תקופת המבחנים התחילה. בכל אופן, שום דבר בו לא תפס אותי מספיק כדי שאנסה להמשיך.
אתם מתרחקים מהספרים האלה? מהגרועים כן. את הטובים אני מאמצת לליבי וישנה איתם במקום דובי. אני אוהבת דיכאון. אני אוהבת ספרי מלחמה. אני אוהבת את איך שהמצבים הקשים מזקקים את האישיות של דמויות ואת מה שהן עושות כדי לשרוד, ובמיוחד ספרים שבוחנים את השאלה "למה מלחמה, בכלל, והאם אנחנו יכולים בלעדיה" (למרות שלא בכל ספרי הדיסטופיה יש בדיוק מלחמה).

זהו, אני אלך לישון עכשיו^^
 

g l o r y

New member
הממ

משחקי הרעב כן ומפוצלים לא? מדוע?
זה מעניין כי אצלי זה כמעט הפוך. אולי זה תלוי שפה דווקא? אני קראתי את מפוצלים (כל הטרילוגיה) באנגלית ואת משחקי קראתי דווקא בעברית.
 
בגלל ההגיון בבניית העולם, בעיקר

נשמע לי פשוט מופרך שעולם יתנהל עפ"י סיווג אנשים לקטגוריות לפי אחת מ-5 תכונות, וחיים של כל אדם יסבבו סביב ביטוי התכונה הזאת כמה שיותר. אני אמיץ אז אני אקפוץ כל היום מרכבות נוסעות. אני ...אורייני? אז אני אקרא ספרים כל היום. כאילו, בה"פ יש חלוקה דומה, אבל: א. אף אחד לא דורש מאנשים להתנהג כל רגע בהתאם לאופי שלהם. פשוט משבצים אותם בבית עם ילדים בעלי אופי דומה כי זה הגיוני לשים אותם עם ילדים שסביר יותר שיסתדרו בינהם (וגם בגלל כל הקטע של האבות המייסדים והתכונות שהיה חשוב לכל אחד מהם לטפח.) ב. כפי שרולינג מבהירה היטב, בכל אדם יש מכלול של תכונות. אם כי אנחנו לא צריכים את רולינג בשביל לדעת את זה, הגננת שלנו כבר הסבירה לנו את זה כשהיינו בני חמש. כשמישהו בפורום ממול כותב דמות בעלת תכונה אחת בלבד, אנחנו קוראים לה חד-מימדית. אז למה פתאום יש עולם שלם שבו להיות חד-מימדי נחשב נורמלי? ולמה אנשים בעלי יותר מתכונה אחת לא רק שלא נחשבים נורמלים אלא לממש מסוכנים?
ו...זה עולם עתידני, נכון? אז עכשיו, אנחנו יכולים לדמיין מצב שבו בעתיד, בגלל מגבלות משאבים חמורות, ארה"ב מתחלקת למחוזות שנאבקים על המשאבים הנ"ל, הקפיטול מנצח וכדי לוודא שהמצב ישאר ככה הוא מחזיק את כל השאר חזק-חזק מתחת למגף. אבל איך את יכולה לדמיין שהעולם שלנו כפי שהוא היום יגיע למצב שבו צורת החיים המתקבלת על הדעת תהיה להתחיל לחלק אנשים לפי תכונות? כאילו...WTF?
(קראתי רק שלושת רבעי ספר ראשון, אז אני לא יודעת, אולי לחלק מהשאלות שלי יש תשובות, אבל בכל אופן, יש גבול לכמה השהיית אמון אני יכולה לתת לפני שמסבירים לי מה הולך פה).
 

מיכאל ג

New member
לגבי משחקי הרעב

איך שאני הבנתי את זה, הקפיטול השתלט על שטח מסוים (מה שהיה פעם ארה"ב) בכוח הזרוע, והקפיטול היה זה שחילק את השטח הנ"ל למחוזות והחליט מה מייצרים בכל מחוז. ויש סיבה מאוד הגיונית לייצר רק דבר אחד בכל מחוז: ביחד עם העובדה שהמחוזות מנותקים גאוגרפית ואין ביניהם שום תקשורת מלבד זו שהקפיטול מאפשר, זה אומר שאף מחוז לא יכול למרוד: כל מחוז תלוי לחלוטין בקפיטול לגבי כל מה שהוא לא מייצר בעצמו. הקפיטול רק צריך להפסיק את חלוקת המזון (או במחוזות אחרים, אנרגיה או משהו אחר) וכל מרד יפסק מהר מאוד.
 

avivs

New member
משחקי הרעב התחילו

אחרי שהיה ניסיון מרד כושל, והרעיון הוא להזכיר למחוזות את ההפסד במרד הזה ולגרום להם להתחרות אחד נגד השני.
נראה לי.
 
למעלה