אני אתחיל
הטוב בשבוע שחלף:
לצייר. לצייר לצייר לצייר! צבעי מים, דף צביעה וחירות אמנותית. כל יום קצת. מדהים איך כאשר אני אוחזת במכחול קטנטן פתאום הידיים לא רועדות ואני מדוייקת על המיליטר. מאושרת. הלוואי שיכולתי למשוך את זה גם לשאר הזמן.
ויש עוד: נסיעה למרפאת הכאב ברמב"ם עברה בשלום, סוג של חוויה מתקנת. הנשימה משתפרת והקראתי קצת שירה. מקווה שבקרוב אוכל להקריא גם משפטים ארוכים יותר.
הפחוטוב בשבוע שחלף:
שכחתי את מטר המטאורים ופספסתי אותו.
מה אקח איתי מהשבוע הקודם:
המטלה
לרכוש בלונים למאדה שיושבת לי ביומן ולא מתבצעת כבר שבוע. דחיינות, לגמרי דחיינות. ומחשב גם. חסכתי מספיק בשבילו, הגיע הזמן לפעול.
מה מהשבוע שעבר אני רוצה להשאיר מאחוריי:
הוצאתי מארון הבגדים הקטן שלי את הבגדים שאיתי מאז כתה י"ב (מי ליד שנייה ומי לפח) ונשארתי עם שני מדפים ריקים מתוך חמישה ומחסור כללי. בראש הערימה – בגדי אשפוז ובדיקות (יש לי רק שתי חולצות מרופטות רחבות שרוולים ורק זוג מכנסיים אחד רגיל ללא שום מתכת, למשל, ולאשפוז של יותר מיום-יומיים זה לא מספיק). אז את ההלם של מה ש(לא)נשאר אני משאירה מאחור, ומעכשיו אוספת כוחות לנסיעה ומדידות.
מטרה לשבוע החדש:
לגמור את הציור – חסר לי רק הרקע – וגם לגמור את הנרתיק לקופסת התרופות השבועיות שלי שאני תופרת. אני צריכה כאמור לקנות מחשב. ומחרתיים אמור להיות מפגש הפיזיותרפיה האחרון אז עליי לנצלו היטב.
תקווה לשבוע החדש:
אחת שהתגשמה היום – נולד עוד נין לסבתא!
ובנימה קצת פחות נהדרת, כולי תקווה שהשבוע הזה יעבור בשקט, ללא נפגעי פעולות איבה. זה לא סביר, כן, אבל לקוות אפשר.
וקישור/חיוך/סיפור/המלצה לרומם את המורל:
אה... תנו לי לחזור אליכם בנוגע לזה.
שיהיה לנו שבוע טוב באמת,
סיגל