בהחלט לא לפרסם בראשי.
זה ארוך, אבל אני אודה לכם על הקריאה ועל תגובה.
אני בחורה רגישה, ואני ממש צריכה תמיכה כלשהי בסיטואציה הזו.
לפני שש שנים התאהבתי בבחור. הוא היה זר ונאה. היינו מדברים כמעט כל יום. הייתי מכורה לשיחות שלי איתו. לא רציתי להודות בפני עצמי שאני מאוהבת בו. הוא אמר לי כמה פעמים שהוא מאוהב בי, ושהוא רואה אותי בחורה לבנות איתה עתיד.
הוא הגיע לארץ בשבילי. אירחתי אותו בבית שלי. המשפחה שלי מאוד אהבה אותו. ישנו יחד. התנסנו בדברים. לא קיימנו יחסי מין, אבל הוא היה ההתנסות הראשונה שלי.
המערכת יחסים הראשונה שלנו פנים מול פנים לא הייתה מושלמת. כעסתי עליו, שנאתי אותו, אהבתי אותו.
ברגע שהוא היה צריך לחזור, ליוויתי אותו למטוס, והוא לא הפסיק לדבר על הפעם הבאה שנפגש שוב.
אני בכיתי כל הלילה. התגעגעתי אליו, למגע שלו, לשיחות שלנו, לכיף שהיה לי איתו.
וברגע שראיתי אותו הולך ממני, הבנתי דבר אחד.
הבנתי שאני לא אראה אותו שוב. הבנתי שאני לא רוצה לראות אותו שוב. הבנתי שאני לא כמוהו, מדמיינת את החיים העתידיים שלי איתו. שזו סתם טפשת. שאני לא רוצה שום קשר איתו.
אחרי הנחיתה, כשהוא הגיע הביתה, הוא התקשר אליי. הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ושהוא מאוד נהנה איתי ומצפה בקוצר רוח להיות איתי עוד. אמר שהוא נאמן לי ושאין לי ממה לחשוש.
24 שעות אחרי שהתראנו, דיברנו שוב. אמרתי לו, שאני לא מרגישה כמוהו. אמרתי לו את כל החששות שלי. אמרתי לו שאין לנו עתיד.
הוא אמר שאפשר לגשר על כל הפערים, אם אוהבים.
אמרתי לו, שאני לא אוהבת אותו.
ושיפסיק לדבר איתי.
בכיתי יומיים. העיניים שלי היו אדומות. היה לי קשה. לא רציתי שום קשר איתו. הבנתי שזה הסוף, שאני צריכה להתבגר. הוא לא בשבילי.
הכרתי גבר אחר. נראה הרבה יותר טוב. מתנהג הרבה יותר טוב.
עדין, קשוב, אסרטיבי, ספונטני, אופטימי, חזק, נעים, מרגש.
התאהבתי. באמת. בפעם הראשונה? השניה? לא יודעת. אולי עדיף לי לא להגדיר או לספור. לא יודעת למה חשוב לי ההגדרות האלה.
חששתי שהוא ריבאונד. [הנה, אני משתפת בחששות המלוכלכות שלי].
הוא לא היה, אני רוצה להאמין..
ולכן, בתחילת הקשר שלי ושל חבר שלי, סיפרתי לו על הבחור הזר. באמת אהבתי את חבר שלי, למרות שזו רק הייתה ההתחלה... ורציתי שידע שאני לא תמימה כמו שהוא חושב שאני. לא סיפרתי לו הרבה פרטים, רק סיפרתי שהיה מישהו זר שבא לארץ כדי לראות איתי ושאני סגרתי את החבילה. הנחתי שזה ירחיק אותו. זה לא הרחיק.
הוא אהב אותי. מאוד.
אנחנו ביחד כבר חמש שנים.
שום דבר בקשר שלנו לא היה קל.
ירדנו מורדות ועלינו עליות, ולמרות זאת אנחנו נשארנו ביחד.
אנחנו אוהבים זו את זה מאוד, הוא רואה בי האמא של הילדים שלו, ואני רואה בו האבא של הילדים שלי.
למה אני כותבת את זה?
לפני כמה ימים קרתה תקרית. הוא היה אצלי, שכבנו במיטה ודיברנו, צחקנו.
אחותי נכנסה לחדר ורצתה לקחת את אחד הבגדים שלי. היא חיטטה לי בארון, ומצאה פריט שהגבר הזר הביא לי במתנה, כשהוא בא לארץ.
"מה זה?!" היא תפסה את תשומת ליבנו. וגם את תשומת ליבו. "זה לא הדבר הזה שההוא הביא לך?"
"לא יודעת," אמרתי וגירשתי אותה.
הוא בהה באוויר, הייתה בינינו מבוכה.
שכחתי לגמרי מהפריט הזה, לא פתחתי את המגירה הזאת שנים. לא יודעת למה שמרתי אותו בכלל. אולי בגלל כבוד כלשהו כלפי הבחור הזר. מנגד, זה חוסר כבוד כלפי חבר שלי, שאני שומרת על מתנות מגברים אחרים.
כמה ימים לאחר מכן, יצא לנו לדבר על העבר, מה שהיה לפני שהיינו ביחד.
לא יודעת איך זה הגיע לנושא, אבל הוא אמר שהבחור שהגיע אז לארץ, לא הגיע במקרה. הוא בא רק כדי לקבל דבר אחד. גבר לא יתאמץ כל כך הרבה בשביל מישהי, אם הוא לא היה מרגיש שהיא מעוניינת.
הבהרתי לו שלא היה בינינו שום דבר ממה שהוא חושב.
ומאז, נשארתי בתחושת של חוסר נוחות.
אני לא יודעת מה הוא ראה או שמע. אני שומרת הכל. במחשב יש עדיין תמונות שלנו ביחד. כן, זה מלפני שש שנים. אבל זה קיים.
את הפריט עדיין לא זרקתי. אבל אני אזרוק. קשה לי לזרוק.
אין לי רגשות כלפי הבחור ההוא, אבל קשה לי להתנתק מהעבר וממה שהיה.
קשה לי כי זו הייתה חוויה יחודית, שהיא הביאה אותי לאיפה שאני היום. היא הביאה אותי להבין מי אני ומה אני רוצה, איזה גבר אני רוצה שיהיה בחיים שלי (=חבר שלי). הביאה אותי להיות בנאדם שלם, עם הרבה יותר בטחון עצמי, שמחת חיים, חופשיה.
בגלל זה עדיין לא זרקתי את החפץ, ולא מחקתי את התמונות.
זה מזכיר לי מי הייתי, מי רציתי להיות, ומי אני היום.
אבל למה בגלל שאני שומרת את הפריט, אני מרגישה בגידה כלשהי?
