אבל לא באמת.
שם: אנה
גיל: 24
איזור בארץ: ת"א
משהו טוב שקרה\הולך לקרות החודש: החודש היה משעמם, כהרגלם של חודשים, אך בקרוב אני צפויה לקבל תואר ראשון בספרות+פילוסופיה, כמו גם אישור רשמי להיותי מתרגלת (/"עוזרת הוראה") בשנה הבאה, במסגרת תואר שני. עניין מסובך ודבילי שאני גאה בו משל היה בני הבכור. חוץ מזה, חבר-שלי ואני נחגוג החודש שנה וחצי יחד (אם כי אנו חוגגים באותו אופן פעם בחודש- יוצאים למסעדה שבועיים-שלושה אחרי ומוציאים מלא כסף- אבל עם תירוץ!).
משהו פחות טוב שקרה\הולך לקרות החודש: רק כדי שתהיו סמוכות ובטוחות שדבר לא השתנה במנטליותי הכללית, רק אעדכן שהבוס החביב-עליי עבר לאחרונה תאונת קטנוע בלתי נעימה, שהותירה אותו משותק למיטת חוליו לשבועיים האחרונים (כולה שבר בקרסול, די להתבכיין). אני, כמובן, לא טרחתי להתקשר ולברר את מצבו (בניגוד לשאר האנשים במתחם בו אני עובדת, שפחות או יותר ביקרו אותו בבי"ח בתורות), וכמובן אף יותר- הרגשתי נורא יותר ויותר (ויותר!) על כך בכל יום שעבר. לדעתי, פייר, יכלו כבר לאשפז אותי במקומו. היום התנהלה בינינו השיחה המיוחלת:
אנה: "היי..אעע...אז..מצטערת שלא התקשרתי לפני ששחררו אותך מהבי"ח...פשוט לא רציתי להפריע.."
בוס: "אנה, את בסדר גמור. באמת, את אחלה. גם התקשרת עכשיו, גם שלחת לי הודעה לפני שבוע, אני בטוח שאני במחשבתך 24 שעות. באמת, את מצויינת, אל תרגישי רע- את בסדר גמור, אין כמוך". הו, מעניין אם הוא קלט שיש לי בעיות חברתיות
תוכניות לחודש הקרוב: גם לסיים תואר רשמית, גם להגיע לפגישת "עוזרי הוראה", גם לחגוג בת-מצווה לאחותי הקטנה והמהממת, גם לשחות ולהשתזף עם חבר שלי בבריכה של אמא ובעלה [בריכה שהוקמה על מנת למכור את הבית ברווח, לפני שיעברו כולם לגור בדירה בת"א לידי, ולהפוך את חיי לגיהנום (אני די משוכנעת שהסעיף הזה מופיע בתרשים האדריכלות)], גם לעבוד ולהשתעמם ולהוציא ויזה חדשה לארה"ב כדי לבקר חברה טובה (ההיפית-קפיטליסטית, אם מישהי זוכרת), וגם וגם...בעיקר לנוח, וזה. לרוב יש מחשב ו"חוק וסדר", ואני די עצלנית.