ואו. את יודעת, אף פעם לא חשבתי על זה ככה.
אם אני לוקחת את יציאת מצריים ואני הופכת אותה ליציאה מעבדות לחירות, אז אני חושבת שאני צריכה לתת אירוע אחד ספציפי, וזה היה ההתנתקות מאבא שלי.
ואני אסביר.
ההורים שלי התגרשו בגיל 10, אבא שלי הוא בן אדם לא פשוט, הוא גדל בבית מרוקאי שבו האישה היא המשרתת בבית, ובמשך שנות הנישואין שלו ושל אמא שלי הוא כמעט שלא חי בבית, כי הוא עבד 5 ימים בשבוע במרכז והיה חוזר רק לשישי-שבת הביתה.
כשההורים שלי התגרשו, יצא שאני ואחותי (אני 10, היא 13) הפכנו ל"משרתות" בבית שלנו. כשהיינו באות לאבא שלי אנחנו היינו אלו שמנקות כלים, מחליפות לעצמינו מצעים, מנקות לעצמינו את החדרים ואת הבית, מכינות לעצמינו סנדוויצ'ים לביה"ס.
עם השנים המצב עם אבא שלי מאד החמיר, כי אני ואחותי הרגשנו שהמהות של הביקורים אצל אבא שלי זה לנקות לו את הבית. (כשהייתי מגיעה אליו הביתה והוא היה נכנס הוא היה צועק "למה הבית מטונף?" אמ, לא יודעת, תגיד לי אתה, אני לא הייתי פה שבוע.)
כשהיינו אומרות לו ש"הכלים בכיור הם שלך. והכביסה המלוכלכת היא שלך." הוא היה צועק עלינו שאנחנו אפסיות, וששום דבר לא יצא מאיתנו בחיים.
הייתי אז בת 14.
לפי החלטת ביה"מ הייתי אמורה להיות חצי שבוע אצל אמא וחצי אצל אבא. כל ביקור אצל אבא שלי היה מלווה בבכי ובתחושה קשה של השפלה. הוא היה עולה אליי לחדר, כשהייתי חוזרת מהעבודה (כן, בגיל 14) וצועק עליי שאני מעיזה לשבת במחשב ולא באה לנקות את הבית.
זה נגמר בגיל 18.באופן מפתיע, כשאני והחבר שלי נפרדנו. הלכתי לפסיכולוגית, כי הפרידה עבדה עליי מאד קשה.
במפגש הראשון דיברנו על האקס, מהמפגש השני הנושא היה אבא שלי. רק אבא שלי. ולא כי זה קשור לאקס. לא באופן ישיר. אלא כי היא גרמה לי להבין כמה חרא אני סופגת מהסביבה שלי ומבליגה, כי אני רגילה שמאבא שלי, מהבן אדם שהכי קרוב אליי ואמור להגן עליי- אני חוטפת את זה.
את כל תחושות הנחיתות. התחושה שאני זבל, שאני לא שווה שום דבר, שאני אפסית, שאני אף פעם לא אהיה מספיק טובה, קיבלתי בגלל אבא שלי.
הבנתי שצריך שינוי.
על כל תהליך ההחלמה אני לא אכתוב פה, כי חפרתי גם ככה.
היום אני במקום שבו אני בן אדם חזק הרבה יותר, עם ביטחון עצמי הרבה יותר חזק. לא משנה כמה אבא שלי יקרא לי אפסית, זה רק יגרום לי להסתכל עליו ברחמים ולחשוב שהוא בחיים לא יגרום לי להרגיש ככה יותר