איך היה השבוע שלי

[אישה בחופשה]

איך היה השבוע שלי

 

[אישה בחופשה]

משהו קטן וטוב

 

[פרפרי אהבה]

אחרי תקופה די קשה עם הקטנה-מתחילה יותר להנות לבלות

איתה

.
&nbsp

 

[עדיקים]

קצת זמן לעצמי וגם זמן זוגי

נעזרתי באיש והצלחתי לעשות קצת דברים בשביל עצמי בלי ייסורי מצפון על מי יהיה עם הילדים.
פעמים צעדתי השבוע שזה המון בשבילי ומקווה להצליח ולצעוד יותר.
שוב דייט עם האיש, יצאנו לקצת זמן איכות והיה ממש מוצלח.

 

[אישה בחופשה]

חזרה לשגרה אחרי חופשה ארוכה של הילדים

הם טענו בתוקף שהחופש קצר מידי.
לצערם/ צערי גם קבלו עבודות לחופש כך שהיו חפירות רבות בנושא מה זה חופש ומה תורמות עבודות לחופש לידע של התלמידים.....
אתמול בערב (ערב יום השואה), הרשנו להם להשאר ערים ולראות איתנו את הסרטים בטלביזיה.

 

[debby12]

היית צריכה לשכנע אותם לראות איתכם את התכנים בטלויזיה?

או שהם נענו בלי בעיה? שואלת כי בשנה שעברה הכרחתי את בכורתי לבוא איתי לאיזה אירוע של יום השואה. היא ממש לא רצתה. ולי זה היה חשוב

 

[debby12]

בסימן רפואי

בתי האמצעית עברה ניתוח אורתפדי בכף הרגל אחרי למעלה משנה של בעיות וכאבים. הניתוח היה תחת הרדמה מלאה מה שאומר שההורים של המנותחת הפסיקו לנשום לאיזה שעה....

כל אנשי ונשות הצוות היו מקצועיים לעילא וחביבים להפליא. הם ייעצו לילדה לסחוט את הסוף את היתרונות מהיותה מוגבלת-תנועה זמנית ולבקש הרבה פינוקים ומתנות, ואפילו ציירו לה סמיילי מצחיק על ציפורן כף הרגל לעידוד. ועדיין היה לא קל....

היא נעזרת עכשיו בכסא גלגלים עם רגל אחת מונפת לגובה.

החלמה מלאה וסופית לוקחת 3 חודשים. ואחרי זה צריך לעשות את הרגל השניה בהנחה שהילדה תתאושש מהרגל הזאת.

אוף.

בנימה חיובית, בכורתי חוגגת השבוע יום הולדת...14. לא ייאמן איך הזמן טס. מהיותה תינוקת קשה מהממוצע לתפעול/טיפול, לא להאמין עד כמה היא השתפרה

. היא ניהלה/הפיקה את יום ההולדת של אחותה הקטנה בסוף השבוע באופן מלא בעוד ההורים המאושרים שלה הלכו לחדרם לצפות ביחד בכיף בסרט בטלויזיה [זה היה יום הולדת ארוך מאוד - התחיל ב3 אחה"צ והסתיים בבוקר שלמחרת]

 

[mykal]

החלמה מהירה. והרבה נחת.

 

[debby12]

 

[פרפרי אהבה]

שבוע של הכנות ליום הולדת....

בחיים לא חשבתי שזה יהיה כל כך הרבה הכנות אבל ממש נהנית מזה.
היום ניצלתי את היום המדהים שהיה פה ויצאתי עם הקטנה לפארק וממש נהנו אחת מן השנייה. הרבה זמן לא בילינו סתם ככה בכיף ואיזו ילדה גדולה יותר נדלקה עליה ובאה לשחק איתה.
&nbsp
ביום ראשון בעלי טס לכמה ימים ויחזור יום לפני החגיגה לקטנה-מקווה להספיק לארגן דברים אחרונים וגם רוצה לנקות ולסדר את הבית למקרה ונצטרך להזיז את החגיגה לבית.
&nbsp
בדיוק בשבוע הבא יוצא שאני מחליפה את הבייביסיטר הקבועה ב-2 בייביסיטריות שיתחלקו בשעות. אומנם הן כבר היו כמה פעמים ונשארו איתה לבד והסתדרו אבל עדיין- לא פשוט גם בשבילי להתרגל פתאום למישהי אחרת ובגלל שהיא הפוכה עם השינה ומשהו עובר עליה בקטע הזה-קצת חוששת שלא יצליחו להרדים.
&nbsp
אבל יהיה טוב, צריך לסמוך ולזרום עם מה שקורה.

 

[עדיקים]

יום השואה זכרון בסלון

השנה הוזמנתי לזכרון בסלון, למי שלא יודעת זה מפגש ביתי עם ניצול שואה שמספר על "חוויותיו

" בשואה.
היה קשה מאוד מאוד מאוד, חוויה חשובה ומטלטלת מאוד.
שנה הבאה מקוה שאוכל לקחת איתי את ביתי שבינתיים טוענת שזה לא בשבילה אבל אני חושבת שדווקא הדור שלה הוא שצריך לשמוע את זה מאלו שעוד מעט לא יהיו איתנו יותר

.

 

[mykal]

מציעה לך

לראות ולהראות גם לה--
זכרון שואה שמאפשר לראות להתרשם ולא לכאוב עד כדי טלטלה.
תעלי במחשב את התכנית אנשים--(פרקים מלאים)תראי את הפרק
של אדיר מילר ואמא שלו--זה מרתק ומאפשר.

אגב-השואה היתה נוכחת בסלון הבית שגדלתי בו--
בלי שהניצולה--לא דיברה. ולשקט הזה היתה הרבה השפעה.

 

[נחמנית]

חשבתי על זה הרבה השבוע

השנה הבן שלי למד בבית ספר את היחידה הראשונה על ילידים אמריקאיים (מערכת חינוך ציבורית אמריקאית כיתות יסודי). היחידה מתעסקת בעיקר בשגרת חיים שהייתה להם. הקהילות השונות. המנהגים של כל קהילה. לבוש, אוכל, תעסוקה, תרבות. בתור דור שלישי מכל צד אפשרי שגדלה בצל של זה עם שברי סיפורים ושטיפת מח של מערכת החינוך הישראלית, חשבתי כמה שזה חסר לי. לא ממש היה עיסוק בלנסות לשמר את הסיפורים של "לפני". אני זוכרת שברי סיפורים על איך סבתא שלי הלכה עם האחיות שלה לכיכר העיר, על כמה היא אהבה סרטים ולרקוד. מצד שני היא גדלה בבית אורטודוקסי עני בחצר של הבית כנסת עם אבא שעובד בבית כנסת - לא הגיוני שהסרטים היו באותו זמן. אף פעם לא ישבנו לדבר על איך נחגגו חגים, כמה קרובה היתה הקהילה, איך התנהלה בשגרה, איפה ואיך קנו אוכל, מה אכלו בעיקר. מאוד חסר לי הנדבך האדיר הזה שכבר אין את מי לשאול. בעיקר חסר לאור זה שאני בעצמי עכשיו לא בישראל ובונה לעצמי מנהגים ותרבות שמתאימים לבייתי שלא יכול לבנות על מערכת החינוך להכניס יהדות הביתה. חבל לי מאוד על העולם שאבד ועל זה שביליתי שנים בלשמר את הידע על השנים הקשות בלי לנסות לשמר וקצת להחזיר את מה שאבד. אחת החרטות הגדולות היא שלא למדתי אידיש. משהו שאני חושבת לעשות בשלב מסויים. הייתי רוצה להיות מסוגלת לקרוא או להקשיב בשפה שלהם

 

[debby12]

גם אני מצטערת על כך שאני לא יודעת אידיש

כל סבי דיברו אותה באופן שוטף, הגם ששלושה מהם בכלל נולדו בארץ. להורי יש אוצר מילים של 100 מילים בערך בה, ולי אולי של 40 מילים. לבנותי - אפס....

עולם תרבותי שנכחד.

לי דווקא יש לא מעט סיפורים מסבתי (היחידה שהיכרתי) על ילדותה ונערותה בארצישראל של שנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. האמת שגם הם סיפורים מעולם שאינו קיים עוד כי הארץ השתנתה. אבל המוטיב היהודי בהם לא ממש קיים כי היא היתה בת של אנשי חילוניים ביותר, בני העליה השניה.

 

[mykal]

משתפת,

אצליו בבית דברו אידיש, כי הורי הגיעו מגלויות שונות,
והשפה המקשרת היתה אידיש.
אני כן יודעת, אבל לא מספיק טוב.
כשלמדתי לתואר שני וחייבו שפה זרה שניה--רציתי ללמוד אידיש,
אבל לא אפשרו לי--והצטערתי.
היום כגימלאית אי בקורס שושאו הוא תרבות האידיש,
המרצה מספר על התרבות האידית ומדבר באידיש,
ומתרגם מיד, זה מרתק והשפה שלי משתפרת.
מנסה לדבר עם בעלי (גם יודע קצת) הילדים לא יודעים בכלל.

 

[נחמנית]

נראה לי שזה בדיוק ההבדל

מי שהיה בארץ לפני המלחמה, דיבר על החיים, ומי שאחרי, דיבר על המוות (בהקצנה קלה, אבל ככה מרגיש לי העיסוק ב"שואה" שעצרה את הכל). דווקא לא קריטי לי היהדות, אלא החיים של לפני. איך התנהל הבית, סיפורים קטנים שבונים מציאות והרגשה ואישיות, בדיוק כמו שחלקת בכל כך הרבה רגישות על סבתא שלך.

אני חושבת על החיים שלנו כאן. על החורף. על המרחק מהמשפחה, שאז גם היה קיים - לדוגמא, סבא של אבא שלי היה פולני אבל הם חיו בהונגריה. סבתא שלי הלכה לבית ספר אבל המשפחה היה דתית, אז איך זה עבד? כל מיני דברים קטנים. יש כל מיני דברים שגיליתי לאחרונה. היה איזה סרט תיעודי שיצא ופתאום בסצנה מסויימת רואים את אחות של סבתא שלי אחרי השחרור מאשוויץ. וסבתא שלי לא שם. ככה גיליתי שהיא בעצם עבדה שנה במסעדה ובשלה. אני יודעת כמה ימים הם הוחזקו מהרגע שפינו אותם מהבית ועד שהעלו על הרכבת לאושוויץ, אבל לא יודעת כלום על מי היא היתה לפני שהיא התחתנה עם סבא שלי בנישואים לא מאוד שמחים ועל הצד השני אני יודעת עוד פחות.

 

[debby12]

סבי וסבתי דיברו ביניהם ביידיש, אבך לא על המוות

כי זה לא היה חלק מחייהם (שניהם היו מישראל). הם סתם דיברו ביידיש כשרצו שלא אבין, ובאמת לא הבנתי....

לגבי סבתא שלך - לא הבנתי. הוציאו אותה מאושוויץ שנה לפני סוף המלחמה כדי לעבוד שם בעבודת כפייה?

 

[נחמנית]

יש שתי סבתות, כולם ניצולי שואה

מבין הסבים והסבתות שלי, 3 היו נשואים עם ילדים לפני השואה והתחתנו מחדש והתחילו מהתחלה אחרי.

אחת שרדה את אושוויץ. היא היתה באושוויץ בערך שנה וחצי לפי מה שאני מבינה. המזל של ההונגרים היה שהם היו צריכים לשרוד פחות זמן מהפולנים. אחרי השחרור הניצולים המשיכו לשהות במחנות ריכוז לצורך שיקום. זה חלק פחות ידוע. הצלב האדום ארגן לאט לאט קניית בגדים עבורם ותמיכה מסויימת בשיקום. זה חלק נוסף שבישראל לא מדברים עליו כמעט. הרי הם היו חסרי כל באופן טוטאלי. רק שנה מאוחר יותר הם קיבלו דירה זמנית וכו.

הצד הפולני שרד על ידי בריחה לרוסיה. שם הם הוחזקו במחנות של עבודת כפייה. הם חזרו לפולין לחפש קרובים וסיפרו על איך הפולנים טבחו ביהודים החוזרים. חצי מהחוזרים לעיירה נרצחו אז הם ברחו מהעיירה שוב - חלק מהסיבה שלא גילו על אחות נוספת ששרדה עד סוף שנות החמישים - תחילת שנות השישים.

גם אצלי דיברו אידיש כדי שאני לא אבין ואני לא הבנתי. היום, כשמדברים אידיש כדי שהילדים שלי לא יבינו, איכשהו אני כן מבינה. לא ברור מה השתנה על הדרך. גם אני חשבתי לקחת אידיש כקורס באוניברסיטה, אבל קיבלתי פטור משפה בסוף. מקווה שעוד יצא לי מתישהו. מאוד ממליצה על הספר "ילדים" Too Young for Yiddish שבעיני מדבר על אובדן התרבות ברמה שילדים יכולים להתייחס אליה. בהחלט פרט לי על נים

 

[debby12]

תודה שכתבת - היה מעניין לקרוא, גם אם הדברים קשים.

אני תמיד מספרת לילדות שלי שאם סבתא היתה נולדת במקום ה"לא נכון" אז קרוב לודאי שהיא לא היתה בחיים.

תודה על ההמלצה על הספר - אזמין אותו