בכל שנה, בעת קריאת ההגדה, מגיעים לקטע הכי מביך.
בקטע הזה כל אחד קובר את עצמו בצלחת, מתרכז בכרפס ומחכה
לראות איך ומי יתקע עם קריאת השורות הללו ...
המבוגרים מחניקים חיוך ומציצים בצעירים יותר לוודא שלא שמו לב.
השורות הללו לקוחות מיחזקאל ומופיעות בהגדה:
(ו) "ָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: (ז) רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: (ח) וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ נְאֻם אֲדֹנָי יהוה וַתִּהְיִי לִי": (יחזקאל ט"ז).
והרי הפירוש:
היה ר' מתיא בן חרש אומר :
הגיע שבועתו שנשבע הקב"ה לאברהם שיגאל את בניו ולא היה בידם מצוות שיתעסקו בהן שנאמר : "שדים נכונו ושערך צימח ואת ערום ועריה" –ערום מכל מצוות.
נתן להם הקב"ה שתי מצוות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר : "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי"
לכך הקדים הכתוב לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על ידי מעשה (מכילתא, פרשת בא, א').
לדברי ר' מתיא, התעסקותם של ישראל בדם המילה והפסח, היא תנאי ההכרחי לגאולה, כי לולי כן, אין להם כלל הוויה של עם המקיים מצוות ה'. הרעיון בדבר מקום קיום המצוות במערכת היחסים בין ה' לישראל אינו חדש. מה שחדש כאן הוא ההדגשה היתירה על הדם. היא מזכירה דגש אחר המושם על דם בפרשת יציאת מצרים. בליל היציאה ממצרים נצטוו ישראל לסמן בדם את פתחי בתיהם –
(כב) "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר: (כג) וְעָבַר יהוה לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יהוה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף": (שמות י"ב)
