שתי דקות של צפירה זועקת.
השכולים מביננו לא צריכים אותה כדי לחשוב ולזכור את מי שאבד להם, ואני מנסה להעלות בזכרוני במהלך הזעקה הזו כמה שיותר שמות שאני מכיר, של אנשים שהיו ואינם.
השנה באו אלי שמותיהם של אסף חרמש, ערן אדרת, דורון אסף, אורי אלוני, גלעד ממן, עמרי פרידמן, דרור וייס, רביב זאדה, שיר נקש, גיא כהן.
הם מתו לא כי חרפו את נפשם, אלא כי נפשם חרפה אותם.
הקרב בו מתו לא היה על הגנת העם והמולדת, אלא קרב חייהם נגד כאב נפשי עצום שהכריע אותם.
במותם השאירו אחריהם הורים, אחיות ואחים, בני משפחה, חברים ואוהבים, שכואבים וחסרים אותם יום יום, ומתמודדים בנוסף לשכול גם עם סטיגמות ודעות קדומות.
גם היום, ובכל יום, חייבים לדבר גם עליהם.
