לפני שבע שנים נפלת אל תוך חיי, גוש פרווה בצבעי שחור ולבן. אמא שלך הותירה אותך בידינו כשהלכה אל מקום טוב יותר ואנחנו, שהאכלנו אותה, חשנו צורך לנסות ולהציל את הצאצא היחיד שלה. כדור פרווה שעיניו אך נפקחו, היית זקוק להמון אהבה וטיפול. כמו תינוק, התינוק הראשון שלי, באמצע הצבא, באמצע החיים, ובכל זאת קמתי בלילה וצחקתי עם אמא על השריטות הקלושות שהותרת כשטיפסת עלי, איך אנשים עלולים לחשוב שאני חותכת בגללך. קראנו לך טום. טום קאט, כי כבר אז היה ברור שתהיה גדול וחזק. אבל אני, אני קראתי לך טומיקו, והרשיתי לך לזחול אל בין השמיכות שלי בלילה, להתחפר מתחת לזרועי ולמצוץ את החולצה שלי עד שנעשתה רטובה. לא היה אכפת לי שלשת אותי עד כאב לפעמים. היית קטן. חשת צורך בביטחון. ניצחנו את הסטטיסטיקה של טיפול בגורים יונקים, ככה בניסיון הראשון תוך ניסוי וטעיה, ואז עוד לא ידעתי כמה מזל היה לנו.
גדלת להיות חתיך מטורזן, חתול "טוקסידו" עם אישיות של ג'נטלמן בגיל העמידה, מחונך ומנומס עד שאפילו הווטרינרית התפעלה מן המזג הטוב שלך והסבלנות. אבל מעולם לא היית נרפה. לא, היית חתול דומיננטי, ששולט בשכונה ביד רמה. אפילו הכלבים ידעו שעם טומי לא מתעסקים. זה עלה לך. כן, לא אחת חזרת הביתה חבוט. פעם אפילו נעלמת לשבועיים ואני, נשמתי פרחה. אבל כל ניסיון למנוע ממך לצאת אל הדשא ואור השמש נכשל. חתול בעל רצון ברזל. מיניקת החולצה שלי עברת לכרסום עדין של היד שלי, טקס שהיה שייך רק לנו. הייתי מביטה אל תוך העיניים הזהובות שלך ורואה עד כמה אתה אוהב אותי. אנשים אומרים שחתול לא מחזיר אהבה כמו כלב. זה לא נכון. אנשים שאומרים את זה פשוט לא מצאו עדיין את החתול הנכון.
אוי, כמה נפגעת כשעזבתי, כשהתחלתי ללמוד ולא הייתי עוד בבית. היית מחפש אותי בין החדרים ומתרגז עלי כשהייתי חוזרת לסופי שבוע. אבל מצאנו את עמק השווה. הייתי מחכה לשבתות כשהיית בא לישון עלי ולבקש ליטופים עבור כל השבוע. היית מדבר אלי בקולות הקטנים האלה שלך, מספר לי עד כמה הגירודים נעימים ומתי אני נוגעת במקום הנכון בדיוק.
תמיד ניחמת אותי כשהייתי זקוקה לכך, וכאבת איתי כשדאבתי.
כשהביקורים אצל הווט עם פציעות תכפו והלכו והיא הציעה בדיקת FIV לא האמנתי שתצא חיובי. כשהתוצאות חזרו חיוביות, כשהיא הסבירה שאתה אנמי ושהגוף שלך תוקף את הכליות, הייתי בהלם. נכנסתי לסחרור, אבל היא הרגיעה אותי, אמרה שאתה בתחילת המחלה ויכולות להיות לך כמה שנים טובות. ולמה שלא יהיו? היית בסך הכל בן שמונה.
זה לקח חודש. חודש ואז דעכת. בחודש עברת משלב אחד לארבע. ועדיין הייתה לי תקווה שתתייצב, שתחזור להיות השריף של השכונה, החתול שכולם מכירים. טומי שלי שאני אוהבת. הייתי מוכנה לתמוך, לעזור, להזריק... אבל הגוף שלך לא שיתף פעולה. המחלה הארורה גברה על הרצון הבלתי מתפשר שלך. חזרת הביתה ליומיים של חסד. מספיק כדי לבקר הכל המקומות שאתה אוהב. מספיק כדי לישון איתי עוד פעם אחת. מספיק כדי להיפרד מכל אחד מאיתנו, ובדרך שלך להגיד תודה. ראיתי את זה בעיניים שלך כשעברת בינינו. לא תלונה. הכרת טובה.
ואז חזרה אל הווט, וההודעה שהבדיקות שלך נוראיות, שהכליות קרסו לחלוטין, שאתה נתמך לחלוטין בעירוי ואתה עייף, כל כך עייף. כל הלילה דאבתי את הרצון להיות שם בשבילך כשתלך ואת התחושה הקשה שהרעיון מותיר בי. ואז הגענו, ומבעד לדמעות ראיתי אותך, חלש, רועד, שקט. הווט אמרה שהיא לא הייתה בטוחה בלילה אם תחזיק מעמד עדי שנבוא להיפרד. ישבת על רגליים רועדות ונתת לי ללטף אותך ואני הסתכלתי לתוך העיניים הזהובות שאני מכירה כל כך טוב, שמביעות כל כך הרבה וראיתי שאתה מוכן ללכת. הידיעה הזו היא שנתנה לי את הכוח ללטף אותך כשהלכת לישון, לצפות כשהווט הצמידה את המסכת אל הלב שלך. הלכת תוך כמה שניות. בשקט, בשלווה. ואני שמחה. שמחה בלב נשבר. שמחה בגרון נשנק. כי אתה כבר לא סובל, ורק אני כאן מתגעגעת.
תודה לך על שמונה שנים מלאות צחוק ואהבה, גרגורים וכרסום יד עדין, קולות קטנים של עונג ועיניים שיכולות היו לכתוב ספרים.
נוח בשלום, טומיקו, חתול-של-פעם בחיים.
