אף פעם לא מצאתי מילים משלי ליום הזה.
אין לי שום קשר אישי אליו -
סבא וסבתא מצד אבא היו במרוקו באותן שנים,
וסבא וסבתא מצד אמא נולדו בארץ. למזלי.
אני זוכרת כשהייתי קטנה יותר, לא הייתי הולכת לבית הספר,
נשארת דבוקה לאמא ומקשיבה לטלויזיה מתחת לשמיכה.
רק בכיתה ה', כשהכיתה שלי עשתה את הטקס,
נחשפתי לראשונה ב"סיפור עם סוף טוב", ולקחתי חלק פעיל ביום הזה.
[בשנים שאחרי כבר הייתי הולכת לבית ספר, אבל תמיד הייתי בורחת הביתה לפני כולם].
מעולם לא ראיתי "סרטי שואה",
הכי הרבה זה ערוץ הילדים, וגם זה קשה לי נורא. גם היום.
עד היום זה מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.
בחרתי לשתף אתכם בקטע ממכתבו של יאיר לפיד,
שפורסם בעיתון 'מעריב' ב-29.11.1992:
"אני מסתכל על גרמניה, ואינני מבין דבר, אני מסתכל על הפיות הפעורים, הגרונות נפוחי הורידים,
הפנים המעוותים. אני מסתכל על הדגלים, האגרופים הקמוצים, השיער הגלוח, מעיל העור. אני מסתכל על העבר,
שהפך להווה המפחיד את העתיד. אני מסתכל על גרמניה, והדבר היחיד שאני מבין הוא שאינני מבין.
אבא שלי מבין. וסבא שלי מבין. אבל אני איני יכול.
האנטישמיות אינה מאיימת עלי. היא מוזרה מדי. גרוטסקית מדי. מנותקת מדי מן המציאות שלי,
היא נראית לי כמו סטייה מוזרה של הטבע. הנאצים הם פליטים ממועדון סאדו-מזוכיסטי שיצאו לרחוב,
ועוד מעט יזחלו בחזרה לחור המכוער שלהם.
הם בסך הכל עיוות.
אני יודע, כמו שיודע כל יהודי, שאי אפשר לנתק מן ההסטוריה את היחס שלנו לנאצים החדשים.
אבל בשבילנו, בני "הדור השני", הבהלה היא יותר אנושית מאישית. אין לי שום אסוציאציה הקשורה בשנאת היהודים.
מעולם לא הייתי שונה. כשאני רואה אותם, איני פוחד כיהודי. אני פוחד כבן אדם."
אתם מוזמנים לשפוך פה את ליבכם,
לספר סיפור אישי, לצטט מישהו אחר,
או סתם לשלוח הודעה עם
