אני לא צריך את יום הזכרון
אמנם במקומות ציבוריים אציית לחוק ככתבו וכלשונו, אבל אני לא זקוק ליום מיוחד שיזכיר לי את חברי שנהרגו במלחמות השונות, או את רעיי מ-"כיתת-השועלים" שאני היחידי שנשארתי בחיים אחרי פעילויות מעבר לקווי האוייב.
אני זוכר אותם יום יום,
אני זוכר את "ג'ינג'י" שנכווה ורץ כמטורף בחולות עד שצרור השיג אותו ,
את "תשע" שחיפה עלינו במקלע מול שיפעת הירדנים ועיכב אותם עד שנדם,
אני זוכר את "משהו" שהגמל שלו חטף צרור והתמוטט על רוכבו .
אני זוכר את "קאובוי" שהחליט לעצור את זרם חיילי האוייב, החזיק 03 וריסס עשרות רבות מהם עד שהופל
וכל אותו זמן עומדים באויר מסוקי צהל כמו נמרים , ממתינים שנעבור את תחום 2 הק"מ מהגבול כדי להסתער פנימה. רק שאז כבר הרבה לא היה מה לחלץ.....
אני זוכר את כולם, כל יום.
וכן, בגילנו נעשים רגשנים, אני מרגיש זאת כשמשהו נתקע לי בגרון כשאני זוכר את הדברים הללו.....
לכן העליתי את הסיפור של היחידה "כיתת השועלים" לספר, כדי שהסיפור לא ישכח.
אני לא יודע את שמותיהם כיוון שכולם קיבלו כינויים לפי הכלל: "מה שאתה לא יודע, האוייב לא יוכל להוציא ממך בשבי".
הכינוי שלי היה "פפה".
הדבר היחידי מאז, שאני לא נכנס לבתי קברות בארץ ולא משתתף בהלוויות.
וזאת יודעים גם במשפחה ולא מבקשים ממני להגיע לאירועים כאלו, כשהם מכבדים את רצוני, ולא משנה מי המת
.
