ימי זיכרון.

ימי זיכרון.

יום השואה מצוין ביום ראשון הקרוב, ה-28 לאפריל ויום הזיכרון לחללי צה"ל ב-5 במאי.
עברה לי מחשבה להתיחס לזה בפורום (כמו שאני מתיחסת לכל החגים) והזזתי את זה הצידה מהר, איך מתמודדים עם זה? אבל מישהי מהפורום כתבה לי על זה מסר, והינה זה פה.

מה הימים האלו (ימי הזיכרון) אומרים לכם באופן אישי?
האם הגישה/ההרגשה שלכם לגבי ימי הזיכרון השתנתה מאז המעבר לחו"ל ואם כן איך?
האם אתם מציינים את הימים האלו, מדברים עליהם עם הילדים? ובמידה וכן, איך, מה מספרים? בעיקר לגבי יום השואה, מה מספרים ומאיזה גיל?
האם הקהילה שלכם (יהודית או לא) מציינת את המועדים האלה ובמידה וכן, איך?
אשמח אם תשתפו או תעלו רעיונות לגבי סרטים וספרים מתאימים לילדים בגילאים שונים בנושא השואה ויום הזיכרון.

סרטון קצר ליום השואה.

איך מסבירים לילדים על השואה?

אני יוציא בקרוב שירשור נפרד לגבי יום העצמאות.
 
עונה.

השכול לא נגע בי תודה לאל. לא ישיר. אבל משהוא בימים האלה, תמיד, גם בישראל, נוגע לי כל כך עמוק.
כל נושא השואה קשה לי ביותר ואין למשפחה שלי נגיעה ישירה לזה, והמון ספרים שאני קוראת הם בנושא השואה.

בישראל הייתי הולכת לעצרות זיכרון, כאן אין לי קהילה יהודית ואני לא עושה כלום בעצם. פעם ראיתי שנערך טקס למלחמת העולם השניה ובהקשר היהודי. זה היה בביה"ס התיכון בעיר, לא חקרתי יותר מידי על מה ולמה. אולי כשבוני תגיע לתיכון אני יבדוק.

בוני בת 8, רק עכשיו מתחילה להבין שהעם היהודי הוא עם נרדף, איך שהוא הצלחתי להעביר את החגים בחגיגה ולא להיכנס לבעיתיות הזאת. "מה כל פעם רוצים להרוג את כל היהודים?" אלה הן המילים שלה


לפני כמה שבועות דיברתי איתה על השואה בהקשר של הנצים. היא הפסיקה אותי באיזה שלב ואמרה שהיא לא רוצה לדבר על הזה. זה היה לה קשה מידי.

יש לי רצון לקחת אותה, בגיל יותר מבוגר כמובן, למחנות ההשמדה בפולין. שמעתי שיש גם משלחות מבריטניה שיוצאות לשם, אולי במסגרת ביה"ס, לא יודעת. יש עוד הרבה זמן לברר את זה.
 
בדיוק נשאלתי על זה בגן.

אנחנו מציינים את ימי הזכרון בהדלקת נר זיכרון, אחרי שיחה קצרה על הנרות וההבדלים ביניהם (נר שבת,נר חנוכה,נר יום הולדת וכו') ומספרים שמדליקים נר לכבוד (ולא לזכר) אנשים שנלחמו למען המדינה/חיו לפני הרבה שנים.

יש לי קטנים יחסית, בני 2-3, ואנחנו לא מפרטים על הנושא מעבר לכך ולא נוגעים בנושא המוות.
קיבלתי עדכון דרך ynet ששי פירון דורש שיתחילו ללמד על השואה כבר בגנים-בעיני זה ממש מוקדם. הייתי מתחילה ללמד סביב כיתה ג'-ד' וגם זה בצורה עדינה מאוד.
 

Mottek

New member
מה המטרה להסביר לילדים כל-כך צעירים על השואה?

אי אפשר להבין את זה (גם לא כמבוגרים...) ואיך את מסבירה לילדים על הצפירה?
 
מסבירה שיהיה רעש טיפה חזק וברעש הזה אנחנו

עומדים מבלי לזוז כדי לחשוב ואם מישהו מפחד (ואני תמיד קולעת לגבי אילו שמפחדים ולכן נעמדת צמוד אליהם בכוונה) -מוזמן לבוא אליי ואני אחבק תוך כדי הצפירה.
בד"כ מה שקורה ואפילו בגיל צעיר יותר זה קורה-הילדים רואים שהצוות נעמד והם נעמדים יחד איתנו, חלק ממשיכים לשחק כאילו כלום וחלק רוצים שארים אותם או אחזיק להם את היד-הכל בסדר מבחינתי ואני מבהירה להם את זה.

אין שום משמעות או יכולת להבין את זה בגיל כל כך צעיר, לכן אין מה להסביר ובטח שלא להזכיר מוות בצורה כזו או אחרת.
 
כאשר אני עבדתי בגן בישראל,

גילאי שנה וחצי עד שנתיים וחצי, שמנו מוסיקה שהם לא ישמעו את הצפירה. נראה לי מיותר לחלוטין מבחינתם.
במידה ומי מאנשי הצוות רוצה לעמוד, שיצא לדקה החוצה.
זאת היתה הנחיה של צוות החינוך של הגנים.
 
בדיוק כתבתי על הנושא במקום אחר

ולמרות שאני לא אוהבת לכתוב את דעתי על הנושא, כי אני במיעוט, אני אכתוב כאן בקצרה.

מדינת ישראל מתמקדת בשואה ובאבל ולא בתקומה. כמובן שחייבים לשמר את זיכרון הנספים ולספר את הסיפורים של הניצולים, אבל לא מתמקדים מספיק בניצולים שעדיין איתנו, בחיים המדהימים שהם בנו והנחילו לנו. תמיד היה לי קשה לראות את הסרטים על הניצולים שכמעט אין התייחסות לחיים שלהם אחרי השואה, וחבל. והדבר תקף גם לגבי יום הזיכרון לחללי צה"ל. אני כמובן לא מזלזלת לרגע בחשיבות הימים, אני בעצמי דור שלישי לניצולים, וגם בעלי, וכמובן שאנחנו מכירים גם נופלים, אני פשוא לא מסכימה עם האופן בה מדינת ישראל מתמודדת עם הימים האלו.
בנוסף, בימים האלו אין טלוויזיה (ואין VOD), צריך להיות רצינייים, יש אזעקה (כלומר צפירה), צריך ללבוש לבן, ולשמוע סיפורים מפחידים. את השואה ואת מלחמות והפיגועים כולנו חיים, עוד מהרחם, כי זו מציאות חיינו, ועל זה בעצם בנויה מדינת ישראל.

וכמו שאת יודעת, קשה לדבר עם ילדים על שואה, מלחמה, רעים שרוצים להורג אותנו, שרצו להרוג אותנו כי אנחנו יהודים. אם מבוגרים לא מצליחים לתפוס את הזוועות, מה הילדים קולטים מאיתנו ומהסביבה? לפחד להגיד שאתה יהודי? בכמה דרכים אפשר להרוג ילדים? שערבים זורקים עלינו טילים כי לקחנו להם את האדמה? לפחד לשבת בבית קפה? האם הצבא חזק מספיק לשמור עלינו? האם יהרגו אותנו שוב? את השאלות האלו, ועוד רבות שמעתי לא רק מהתלמידים שלי, אלא גם מהבת שלי, שעוד גרנו בארץ.

ולא שאני מסכימה עם תוכנית הלימודים של יום השואה ויום הזיכרון בכלל, שוב, מדיניות הפחד והעובדה שלא מתמקדים בתקומה וניצחון אלא בהפחדה ואבל, הם בעכוריה של מדינת ישראל, אבל הגיע הזמן שמשהו יקח אחריות ויתנהג כמו מבוגר אחראי במשרד החינוך, ותהיה התייחסות נאותה ימים האלו, גם בגן הילדים.
 
בגדול מסכימה איתך


אני חושבת שזה מאוד חשוב לדבר על המדינה ואיך היא השתנתה ולמעשה על כל מה שמוגדר כ"תקומה" ולהדגיש את זה.
בצער רב אני רואה שלמשל גיסי שקטן ממני בתשע שנים מוכיח איזה פער עצום יש כיום- בני הנוער והילדים של היום לא מבינים בכלל את מהות השואה ויום הזיכרון, מבחינתם זה רק יום שעושים בו טקס ויש צפירה וביום הזיכרון בכלל מתעסקים בעיקר בתוכניות לערב יום העצמאות ומה נעשה, לאן נלך וכו'...

אני מרגישה שבתור ילדה/נערה- אצלי זה היה אחרת, הייתה יותר משמעות לימים האלה, יותר הצלחנו להתחבר וכיום אין שום חיבור.
וגיסי לפחות כן הצליח להתחבר במידה מסוימת בזכות היותו בצופים אבל ראיתי חברים שלו ובני נוער אחרים וכמה הם לא מחוברים לנושא ואין טיפת איכפתיות לגבי זה.

פה בהחלט יש כישלון של מערכת החינוך.
 
עברו הרבה מים בנהר מאז שהייתי בביה"ס,

ואני למדתי בביה"ס קיבוצי, אבל אני זוכרת שהמיקוד תמיד היה על התקומה ועל הגיבורים שתרמו להקמת מדינת ישראל ונפלו בשביל שאנחנו נוכל לישון בשקט, וכן על הפרטיזנים שנלחמו ולא הלכו כצאן לטבח. אני לא יודעת מה לומדים היום.

מה שכתבת עושה לי המון שכל, וחבל לי לשמוע שאת במיעוט.
 
אני חושבת שצריך למנף את היום הזה כדי לדבר על

נושאים אחרים לגמרי -
על קבלה של שוני, על קבלת האחר, על חמלה, על זכויות אדם, על מוסר, על חשיבה ביקרותית (לעומת תופעת העדריות) וכולי וכולי.

האמת שלימודי שואה בגיל צעיר (מידי) ובאופן שהם נעשו בילדותי, הם טראומה רצינית שיש לרובינו.
חבל שהטראומה הזו לרב מתורגמת בישראל ללאומניות ומילטנטיות במקום לכל מה שכתבתי למעלה.

ואפרופו קיבוץ, גם אני גדלתי בקיבוץ ולתחושתי מרב שניסו לשבח את ההתנגדות והתקומה, לא תמיד נתנו מקום ל״סתם״ קורבנות. יש תחושה שהניצולים שהיו ל״צאן לטבח״ נאלצו לחוש אשמה ובושה. כמה נורא
 
לגמרי מסכימה איתך, בתקופתי זאת היתה

בושה להגיע לגדודים של החיילות החי"ר. ציפו מכולם להגיע לסיירות.

לדעתי זה בה מאותו מקום. אין סתם.
 

carlimi

New member
שי פירון?!!?

על השואה לימדו בגנים עוד שהיינו בישראל .... לפני שנתיים.
את לא מתארת לעצמך עם איזה מישמש היא חזרה מהגן, כי בהפרש של כמה ימים גם מדברים על יום העצמאות ומלחמות ישראל ....אללה איסטור.
בשנה האחרונה שלנו בישראל, כן לקחתי את הגדולה לטקס במושב .... היה מאוד מרגש ....
 

Mottek

New member
ימי הזכרון

הרבה יותר קל לי עם ימי הזיכרון כאן בחו"ל מפני שאני יכולה לשלוט במינון של כמה ולמה אני נחשפת וחושפת את הילדים. תמיד הרגשתי שבארץ אי אפשר להימלט מזה. הצפירות, תוכניות בטלוויזיה וברדיו, טקסים בבתי הספר.
יום השואה: ההורים של אבא שלי כן היו ניצולי שואה, אבל לא הכרתי אותם. הם גם אף פעם לא דיברו על החוויות שלהם, הזכרונות או על המשפחות שלהם. הם יצאו מהשואה אנשים שבורים ומסכנים.
יום הזכרון לחללי צה"ל תמיד עצוב לי כי הכרתי מספר אנשים שכבר לא איתנו יותר.
אני תמיד מקפידה להדליק נר זיכרון בימים האלו, ואני מסבירה לילדים מהו נר זיכרון ושקצת עצוב לי בימים האלו, ושאנחנו זוכרים את כל האנשים שמתו ושנלחמו. לאט לאט אני מספרת לילדים קצת יותר. יום הזיכרון הרבה יותר קל לי להסביר כי אפשר להסביר על המלחמות ועל ההיסטוריה של הארץ ושבזכות האנשים שנלחמו יש לנו היום את ישראל, וישראל היא מדינת היהודים וכדומה.
יום השואה קצת יותר מסובך. בגילאים הצעירים אני מסבירה שהיה איש רע כמו המן הרשע שרצה להרוג את כל היהודים. בגילאים יותר מאוחרים אני מתחילה לטפטף קצת יותר פרטים, כמו גטאות או מחנות עבודה (עבודה בפרך כמו במצריים). רק לפני שנה אני חושבת יצא לי לדבר על הגדול גם על מחנות ההשמדה אבל בלי להכנס לפרטים של איך וכמה וגם בלי תמונות.
נורא חשוב לי לדבר עם הילדים על השואה בעיקר. למדתי שכאן בארה"ב יש הפרדה ברורה בין מלחמת העולם 1939-1945 לבין הפתרון הסופי 1941-1945. נכון לעכשיו (הגדול כבר בכיתה ו') הם לא למדו שום דבר בקשר לשואה. חוץ מזה ראיתי סרטון (מצורף) אמנם ארוך, אבל בהחלט מעלה המון חומר למחשבה שבה אישה אחת ראיינה סטודנטים במספר אוניברסיטאות ושאלה אותם שאלות ממש פשוטות החל מזה השואה, איפה זה התרחש, מה זה ליל הבדולח, חוקי נורמברג, מהם מחנות ריכוז ומיהי אנה פרנק וכדומה. מה שמפחיד הוא שכמעט אף אחד לא ידע לענות על השאלות הבסיסיות ביותר כי רוב המדינות באיחוד לא מחייבות את זה בלימודים בבית הספר. עצוב! מה שאומר לי שאם אני רוצה שהבן ידע את הדברים הבסיסיים על השואה, זה חייב לבוא ממני!
בבית הכנסת כל שנה מביאים מישהו לדבר על השואה. לפעמים זה ניצול, לפעמים מישהו שעובד בתחום. בשנה שעברה לקחתי את הגדול איתי לשיחה עם ניצול. גם השנה אני מתכוונת לקחת אותו איתי.

http://www.youtube.com/watch?v=4V4bmm6yJMw
 

Mottek

New member
עוד סרטון - צפירה

כשאני מלמדת על יום השואה בבית הכנסת, אני מראה להם את הסרטון הזה. זה לא יאומן איך באמצע כביש מהיר כל המכוניות פשוט עוצרות ואנשים יוצאים מהמכוניות ועומדים בדום ואחר-כך ממשיכים בדרכם כאילו כלום. זה מחזה שכל-כך מוזר למי שלא חווה את זה בעצמו.

https://www.youtube.com/watch?v=OeozUSWdoQA
 
בביה״ס של הבכור שלי (Ontario - York region)

הם בהחלט הזכירו את השואה בכיתה ה׳ ולמדו עליה יותר בכיתה ו׳ (כולל הרצאה של נציג ממכון ויזנטל).
 
לא מציינת את הימים האלה

בתוך תוכי וביני לבין עצמי אני יודעת מתי הם מתקיימים והלב שלי נשבר. לא צריכה להנחיל את שברון הלב הזה גם לילדים.
אצל הבכור לימדו על מלחמת העולם השניה בשנה שעברה במסגרת לימודי social studies של הסמסטר. לא דיברו באופן מיוחד על השואה וחסכו מהם את הפרטים הנוראים כי הם פשוט לא בנויים לזה עדיין. היה להם קשה מספיק כדי לעכל את המשמעות של מחסור במזון שהיה אפילו כאן. אני אתן למערכת כאן להתמודד עם התקופה הזו ואם אראה שחסר משהו בידע שלהם אני אשלים. אבל לא עכשיו.
מאחר ואין סיכוי שהם ילמדו על תקומת ישראל במסגרת החינוך הכללית כאן, זה משהו שאני אצטרך להחליט איך להעביר להם, אבל שוב, לא בשלב הזה. בשלב הזה הם קיבלו הסבר שטוח לפני שנתיים כשהיינו בישראל בדיוק בתקופה הזו. מאחר והם לא חיים את החרדה הקיומית היומיומית הידיעה לא מקושרת אצלם עם הרבה אמוציות. זה בדיוק כפי שהעובדה שהיום מציינים כאן את ANZAC day לא מייצרת אצלם אמוציות כמו שיום הזכרון מייצר אצלי. חשוב לזכור אבל גם חשוב לא לשכוח ולהזניח את ההווה.
 
כאן מציינים את יום השואה בתאריך אחר וזה מספיק

אין לי צורך לציין את היום דווקא בתאריך הישראלי. בשבילי זה חשוב, כי סבתא שלי ניצולת שואה וכל המשפחה עוברת טלטלה ביום הזה. אבל לא בשביל הילדים.

בכלל, לדעתי זה ממש אסון לדבר עם ילדים רכים על השואה כמו שעשו כשאני הייתי ילדה וכפי שעדיין עושים בחלק מבתי הספר. פעם בבית הספר שלימדתי בו היה טקס מחריד ממש עם ילדים שסיפרו בגוף ראשון על הזוועות הכי מצמררות ואיומות, בקול הרציני והמעושה הזה של קריאה בטקסים. נכנסתי להתקף היסטרי של בכי וברחתי משם. בעיני זה פשוט נתעב, פורנוגרפיה של המוות שמייצרת חרדה במקום צמיחה. בעיני אצל ילדים קטנים צריך להתחיל את החינוך על השואה מלקחים אוניברסליים - שכל אדם הוא אדם, שחשוב לכבד את כולם, חינוך לסובלנות והכלה. זה הבסיס בעיני, לא חינוך לפחד ושנאה.

יום הזיכרון ויום העצמאות לא מעסיקים אותנו כרגע. כשהגדול למד בבית ספר יהודי הם ציינו את יום העצמאות, אבל בעיני זה היה תלוש ומשונה. אלו בעיני ימים שרלוונטיים למי שגר בישראל ובתוך החברה הישראלית.

אני עוסקת הרבה בחינוך לשלום ולכן הנושאים החשובים בעיני שעולים ביום הזיכרון הם חלק מהשיח המשפחתי שלנו בכל מקרה.
 

forglemmigej

New member
תשובות והרהורים בנוגע

האמת ,כבר כשחייתי בארץ כל הענין שמה התחיל להתמסמס ,אולי בגלל שהתמעטו הניצולים ולא נשאר כמעט מישהו שיספר על מה שקרה , כששמעתי אותם עם קולם שנשבר באמצע כשהם אומרים: ' יום אחד הופיע '...מי הופיע ,למה הופיע הרי כל הזמן הם חיו בסכנת נפשות שזה הרגע האחרון שלהם , כל מי שנשאר בחיים היה פשוט בר מזל, לא בגלל שהוא היה חכם, יפה , עשיר, עני , מכוער יפה, שמן ,רזה הוא פשוט בר מזל ולכן כל כך הרבה מהם חשו רגשי אשמה נוראים למה אנחנו נשארנו והם לא ,זו תמיד התחושה שעלתה מדבריהם ומה הם יכלו לעשות ..זה תמיד מה שהרגשתי כשהם היו אומרים : 'יום אחד'..

ההכרות עם דורות שניים ושלישיים של ניצולי שואה, שאגב לא כולם היו במחנות, גם אלו שהסתתרו ביערות או אצל איכרים או במנזרים גם הם ניצולי שואה לגמרי. גם אלו שעלו בזמן לארץ כמו הורי אבל איבדו את כל היקרים להם ,את רכושם ואת נעוריהם ואת כל מה שיכלו לעשות אם לא היו בועטים בהם, גם הם ניצולי שואה ובמחשבה אחרת כולנו בעצם ניצולי שואה .
ועצם זה שרבים כמותי מתגוררים כיום באירופה זה הנצחון שלנו על אלו שלפני שבעים ויותר שנים לא רצו אותנו מתחת לאף ואף אחד לא יסלק אותנו יותר * אני מקווה
* מהאדמה הזו ולא משום מקום אחר .

התעלמות ממה שקרה רק משרתת את רצונם של מכחישי השואה אז כמובן שלא צריך לשכוח אבל גם לא לחפור יותר מדי.

פה השנה זה 70 שנה להצלת יהודי דנמרק אז כן היו טקסים בבית ספר היהודי והבית כנסת וגם המלכה היתה בטקס והשאלה ששאלתי הרבה אנשים פה , למה בעצם הצלתם את בני עמי והתשובה היא כי היהודים הוזמנו הנה על ידי המלך כריסטיאן הרביעי במאה ה-17 והענין הזה הוטמע בדעת הקהל מאז, היהודים הוזמנו והם השתלבו אז הם דנים לכל דבר ,במדינות אחרות כנראה שלא התיחסו אלהם כשווים אלא כקבוצה אתנית נפרדת שלא שייכת לתרבות למרות תרומתה וגם השבדים שהם עם האהוב עלי ביותר ביבשת השתתפו בפעולת ההצלה כי הם לא ראו בהם יהודים אלא דנים-אחים.

לדעתי כן צריך לספר לילדים את המורשת שלנו עד דור עשירי ,למה יציאת מצריים כן והשואה לא? ולסיום שיר שכל שנה לקראת יום השואה מרטיט לי את הנשמה:


מכתבו של מנחם מנדל/ נתן אלתרמן

שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה,
בין עבים הלבנה נוגהת.
שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי החולם את נוגעת.

בקפוטה שלי רוח ליל ממרט
ושמוט כובעי עלי עורף ממצח,
כך הלכתי חיים כך שוכב אני מת.
כי דמותי, כך אומרים, היא בת נצח.

שיינה שיינדל שלי, יורד שלג לבן,
אין אדם, כולם תמו, הביני.
טוביה מת, ומת מוטל בן פייסי החזן,
מת האיש היקר, הדוד פיני.

וגם טופ'לה נח, טו טו ריטו התם
נח פעוט ומחייך עד מוות,
נצחיים הם שחוקו ובכיו של העם, כי טופ'לה הוא בן אלמוות.

והלילה היה משריפות חכלילי
ואני צוואה לך ניסחתי,
על איגרת קטנה, שיינה שיינדל שלי,
וברור כי עיקר שכחתי.

העיקר לך רציתי תודה להגיד,
שהיית לי בת זוג סבלנית ומכפרת,
שיינה שיינדל, שיחקנו קומדיה נצחית,
אך גמרנו אחרת, אחרת.

שיינה שיינדל שלי, דרך ליל וסופה,
בראשי ההרוג את נוגעת.
שיינה שיינדל שלי, זוגתי היפה
בין עבים הלבנה נוגהת.בי
 
למעלה