blah blah story
New member
כל שנה אומרים את זה..וכל שנה נראה שאנחנו שוכחים.
אתמול בהליכה בחוץ חשבתי על סבתא שלי וכל מה שהיא עברה בזמן השואה (או לפחות את חלקיק המידע שהיא סיפרה לי במשך השנים)
איך שבגיל 13 היא ראתה את ליל הבדולח דרך חלון חדר שינה (כל היהודים בבניין נרצחו ורק המשפחה שלה שרדה כי שכחו אותם)
איך השפילו עד מוות. את אבא שלה בעבודות ברחוב
איך היא קמה בבוקר וברחה לשוויץ עם אחותה
כל השנים אלו היו סיפורים. אנשים שאני מדמיינת.. למרות שראיתי תמונות שלהם אבל הם עדיין דמויות במח.
אבל אנחנו כל הזמן שוכחים - אלו היסודות שלנו. אלו האנשים שאם הם לא היו קיימים אנחנו לא היינו קיימים.
וסבתא שלי איבדה אותם בגיל כ"כ צעיר.
אני בגיל 32 לא חושבת שיכולתי לעבור את מה שהיא עברה בגיל 13 (ואני לא רוצה לדעת)
רק שמגיע יום השואה - אני מבינה כמה היום הזה חשוב לנו. כמה אנחנו כיהודים זקוקים ליום הזה
לא בשביל להגיד הגרמנים נוראיים, עשו לנו ככה וככה.
אלא בשביל לזכור את היסודות שלנו. את המשפחות שפשוט נעלמו.
ולדעת להגיד תודה על מה שיש לנו עכשיו. שאנחנו יכולים להסתובב ברחובות בשעת לילה מאוחרת ולהנות מהשקט
שאנחנו לא צריכים להסתתר וכל הזמן להסתכל מעבר לכתף
ולהגיד תודה שאנחנו מפונקים.
