לזכרה של סבתי ז"ל

[debby12]

לזכרה של סבתי ז"ל

את הסבים שלי מצד אבי לצערי לא זכיתי להכיר – שניהם נפטרו לפני שנולדתי. לכן בפועל היתה לי רק סבתא אחת, ולזכרה אני פותחת שרשור.

 

[debby12]

לכל אישה יש שם

סבתי נולדה בינואר 1923 בירושלים, בת בכורה להורים בני העליה השניה. בילדותי היא תמיד סיפרה לי בגאווה איך אליעזר בן יהודה, שהיה שכן שלהם בשכונת ממילא (היתה שכונה כזו פעם לפני שהפכה למלון + קניון....), הוא זה שנתן לה את שמה.

הוריה פנו לאב"י כשאמה היתה בהריון וביקשו, הואיל ועומד/ת להיוולד להם ילד/ה בכור/ה (א.ס. לא היה בשימוש) שיעזור להם לבחור עבורה שם עברי חדש ומתחדש – להבדיל משם מסורתי/תנ"כי. אב"י, שלדבריה כבר היה מבוגר וחולה, הציע להם כדלקמן: אם תיוולד לכם בת, קראו לה "ניצה" כמו ניצת פרח. ואם בן – קיראו לו "ניצן". ואכן, נולדה להם בת והם קראו לה ניצה. שם שהיה יחסית מאוד אוונגארדי בדור שלה – בואו נגיד שאף פעם לא פגשתי סבתא אחרת בת דורה בשם ניצה.

אגב, שנים חשבתי שהיא עובדת עלי עם הסיפור הזה, עד שבדקתי בויקיפדיה יום אחד וראיתי שאב"י נפטר 4 שבועות לפני שהיא נולדה כך שזה בהחלט אפשרי. וגם – יש בסיפור הזה, אותו שמעתי "רק" 100 פעם, יותר מדי פרטים מכדי להמציא אותו.

 

[debby12]

ילדות ונערות

את ילדותה ונערותה העבירה סבתי כמה מקומות בארץ. בעיקר במושבה מנחמיה בעמק הירדן (הידעתן שבשנותיה הראשונות קראו לה "מלחמיה"? וזה עוד לפני סבתא שלי). לכן היא תמיד שפעה כל מיני שירים שאף אחד לא מכיר על הירדן והגליל (שמעתן פעם את השיר עם הפזמון "הגליל שלנו! בהחלט שלנו!?"). היא גם רכשה שם מומחיות בחיסול נחשים ועקרבים (ע"ע העצה החשובה "כשיוצאים מהמקלחת ומורידים את המגבת מהוו, תמיד לנער אותה לפני שמשתמשים בה – כדי שאם זחל עליה עקרב, הוא ייפול"). את הנחשים תזכרו – הם יחזרו בהמשך.
היא גם גרה ברח' פינסקר בתל אביב איזה שנה כנערה, אז גם למדה בבית ספר למסחר "פיטמן" שהבניין שלו עודנו עומד ברח' בלפור (תמיד היינו צוחקות ביחד איך כמעט יש לה MBA.... )

אבא שלה היה יזם בנשמתו. הוא למד טרם עליתו שני מקצועות: שעני (= מתקן/בונה שעונים) וגם איך לבנות בית חרושת לגבס – הוא עלה לארץ עם תכניות לבית חרושת כזה. במהלך חייו הוא עשה הרבה כסף והפסיד הרבה גם ("עלה וירד כל הזמן" כדבריה. למותר לציין שהוא סיים בלי הרבה)

לימים הם עברו לחיפה, שם גרה עד סוף ימיה. לצערה היא לא קיבלה את כל החינוך שרצתה. היה איזה תיכון מצוין ונחשב בחדרה שרצתה ללכת אליו (אני מניחה של"ריאלי" לא היה להם כסף). וההורים שלה החליטו שחבל על הכסף מה גם שקרובי המשפחה בחדרה אצלם רצתה להתגורר לצורך זה לא הסכימו.

 

[debby12]

קריירה קצרה (מאוד) וסלנג סבתאי

משבגרה, היא מצאה עבודה בצבא הבריטי כקלדנית/מזכירה/מדפיסה (מדובר בשנות הארבעים....). לדבריה זו עבודה ששילמה מצוין וגם, כבונוס, היא שיפרה לה מאוד את האנגלית. היה לה כיף שם. וכך יצא שהיא דיברה עברית (שפת אם), אנגלית (לא רעה בכלל), יידיש (מהבית), ערבית (מירושלים והגליל ובכלל). לימים כשהחלה העליה הרוסית הסתבר לנו שהיא גם מבינה רוסית מצוין – כי זו השפה שהוריה דיברו ביניהם כשלא רצו שהיא תבין, ובכלל היו המון דוברי רוסית בני העליה השניה מסביבה בילדותה.

למרות העבודה, היא היתה תמיד לאומנית/ציונית בדיעותיה [האמת – אף פעם לא שאלתי אותה איך זה הסתדר לה מוסרית עם לעבוד אצל האנגלים]. אחד מכינויי הגנאי אצלה עבור אישה בת דורה היתה "היא "הלכה" עם אנגלים" (= קיימה מערכת יחסים רומנטית עם איש מנדט אנגלי, כולל יחסי מין מלאים – שזו משמעות המילה "הלכה" בז'רגון שלה)

אפרופו "הלכה", מכיון שהיא גדלה בדור שבו מניעת הריון לא היתה דבר פשוט (טרום הגלולה, אין לי מושג לגבי קונדומים), היא תמיד היתה מרבה לשאול את נכדותיה, לא רק אותי: "תגידי, את "הולכת" עם מישהו? מקווה שאת נזהרת?"
היו לה כל מיני מטבעות לשון ארכאיים שאפיינו אותה. למשל, "דמי סזון" לעונת מעבר (אני יודעת שזו מילה בצרפתית, אבל מעולם לא שמעתי מישהו תוקע אותה במשפט בעברית. ע"ע: ,דבי, הז'קט החדש שקנית, הוא חורפי או דמי סזון"?).
היא גם מעולם לא השתמשה במילה חניה לרכב, אלא רק "פארקינג" כמו באנגלית (אני מניחה שזו מילה שחודשה כשכבר היתה בוגרת)

השורש ש.ב.ר. תמיד היה בבניין פיעל אצלה, ע"ע: "דבי, היזהרי במדרגות שלא תשברי רגל!" (תשברי מנוקד כמו תרסקי)

 

[debby12]

סיפור הגבורה האחד והיחיד שלה

סבתי היא בת דור של אנשים שלרובם סיפורים איומים. שואה, מחנות, פרעות, מלחמת השחרור, בקיצור – שלא נדע.... ואילו היא היתה בת מזל באופן יחסית.... היה לה רק סיפור גבורה אחד – קצר – אל תתלהבו. היא סיפרה שלהגנה היה מפעל "רכב מגויס" (שנקרא גלי-גל?) שביקש מאנשים פרטיים בעלי רכבים לעזור לשנע כלי נשק /רימונים ווטאבר ממקום למקום / סליק לסליק. לסבתא שלי היה רשיון נהיגה וגם רכב מגיל צעיר יחסית (מה שלא היה נפוץ בשנות הארבעים...). ובתור בונוס – היא היתה מאוד יפה ומצודדת (תמיד התגאתה איך זכתה פעם בתחרות יופי באיזה נשף סטודנטים)

ובכן, אנשי ההגנה החביאו את הנשק ברכב שלה מתחת למושב שלה, ושלחו אותה לדרכה בחיפה לצלוח איזה מחסום/צ'ק פוינט מאוייש בחיילים אנגלים לנקודת יעד אחרת. לבשה סבתי שמלה יפה ונדיבת מחשוף, התאפרה היטב ויצאה לדרך. בהתקרבה למחשוף לקחה נשימה עמוקה כדי להיראות עוד יותר בעלת קימורים (לא שהיו חסרים לה קימורים גם ככה....להיפך), עצרה במחסום, ואז פתחה את החלון וחייכה את החיוך הכי מצודד ומפלרטט שיכלה לעטות על עצמה לעבר חיילי המחסום. ואז הם שאלו אותה אם יש לה משהו להצהיר עליו ברכב. היא כמובן אמרה שלא, שום דבר. ואז הרימו החיילים את המחסום וסימנו לה להמשיך בדרכה, מבלי שחיפשו ברכב... סבתא שלי טענה תמיד שלא רק היא ידעה, אלא שלדעתה גם הם ידעו/חשדו שיש לה משהו מוסתר ברכב. אלא שהיא "עשתה להם את היום והמצברוח" ולכם הם החליטו לא לחפש....

כמו שאני מכירה אותה, היא בטח הלכה משם מיד לאיזה קפה מהודר בהרצל-שטראסה כדי לזלול עוגות גבינה ולהתאושש מחויית הגבורה.

הסיפור הנוסף המעין-גבורתי שהיה לה, זה איך בימים אחרי שהגיעו אניות מעפילים בלתי חוקיות, היה עובר רכב של ההגנה ברחובות עם רמקול וקורא לכולם לצאת לרחובות כדי "להתערבב" ולהציף את הרחובות באלפי אנשים כדי שלא יהיה אפשרי לבריטים לאתר/לראות את המעפילים נטולי תעודות הזהות ולעצור/לגרש אותם. אני לא זוכרת לגמרי את הפרטים. אולי זה היה שכל המתנדבים/ניצבים האלה היו מוסעים במשאיות לבית אורן, כדי ששם יהיו אלפי אנשים שיתערבבו עם המעפילים.

היא גם סיפרה לי פעם איך מחזר אחד נתן לה במתנה אקדח אי שם בראשית שנות הארבעים, "כדי שתוכל להגן על עצמה כשיגיעו הנאצים" (כזכור – הם שעטו כבר במצרים וההערכה היתה שיגיעו גם לארץ ישראל). למרבה המזל לא הגיע הצורך להשתמש בו. האמת – אף פעם לא שאלתי אותה לאן הוא נעלם. אולי הוא ביקש אותו בחזרה אחרי שהשיבה את פניו ריקם + הנאצים לא הגיעו....

 

[אישה בחופשה]

ההברחה של אמצעי לחימה זה סיפור גבורה אמיתי,

לא טריוויאלי בכלל להסכים לכזאת משימה (אולי רק אם שחושבים על המטרה ולא על תקלה אפשרית אפשר להסכים...) [ וקרעת אותי עם הסוף בהרצל שטראסה]
ויחד עם חיסול הנחש היא בעיני גיבורת על (נחש זה החיה הכי מפחידה)

 

[debby12]

נישואים וחיים

את סבא שלי היא הכירה בדאבל דייט. חברה שלה הלכה לאיזו "נשפייה" (עוד מילה ידועה של סבתא שלי) בבת גלים. היה שם איזה מועדון או קזינו. החבר שבא לאסוף את חברתה הביא עוד בחור, בשביל סבתא שלי, וככה הם יצאו ברביעייה.... וברבות הימים נישאו. יש לאמא שלי את ההזמנה לחתונה.

למרבה הצער, אחרי שנישאה הפסיקה סבתי לעבוד. זה לא היה כדי לטפל בילדים (היתה לה עזרה) אלא כי "בעלה היה לוקח לה את הכסף שהרוויחה אז היא החליטה שלא שווה לה". המשפט הקצר הזה לדעתי מסכם את הנישואים שלהם, שלא היו מי יודע מה.

במקום לעבוד היא התנדבה בכל מיני אגודות ("הליגה למלחמה בשחפת"), ובילתה את ימיה בנעימים בבתי קפה עם חברות שלה במהלך 70 השנים הבאות.... היתה להם גם "קבינה" בחוף הכרמל בחיפה. וכך, לעיתים קרובות הם ירדו לים אחר הצהריים כדי לשחק מטקות ולבלות עם חברים. דור אחר...
היו גם משחקי קלפים ארוכים 3-4 פעמים בשבוע בקבוצות גדולות אצלם (גברים ונשים שיחקו לחוד בד"כ). בד"כ שיחקו "קסלה" (סגול בק' ובל') שזה איזה "רמי" למתקדמים עם המון כללים וניקוד.

 

[Ani15]

קטעים

סבתא שלך בת דור ההורים שלי, יבדל"א. למרות שגם שניהם גדלו בחיפה, הסיפורים שלהם די שונים (אם כי יש מצב להצטלבות בעבודה עם הבריטים. אמא שלי היתה מרכזנית - ועסקה בהאזנות לטובת ההגנה, ואבא שלי שירת בחיל האוויר הבריטי כמכונאי או משהו כזה - וגנב מהם נשק להגנה גם כן), והעברית שלהם די מודרנית, למעט סלנג חדש ממש (כן סבתא שלי היתה משתמשת בדמי סזון וכאלה, אבל היא נפטרה בשיבה טובה כבר לפני כ30 שנה).

 

[debby12]

הסבתא המגניבה

ואני

זכיתי להיות הנכדה הראשונה שלה שזה תמיד שיחוק רציני, וגם הייתי הנכדה היחידה שלה קרוב לעשור. בילדותי, תמיד הייתי גאה בסבתא שלי. לא היו הרבה סבתות בסביבה בעלות רשיון נהיגה שנהגו כל הזמן (תמיד היינו צוחקים עליה שהיא כזו חולת הגה שבקרוב תרחיב את המשקוף לחדר השירותים כדי שתוכל להיכנס גם לשם עם הרכב). בנוסף, לא היה לה שום מבטא זר בעברית/שפת אמה, לא קראו לא סוניה/בז'ז'ניה/מסעודה/ויקטוריה (לא שיש באלה שום דבר רע כמובן – אבל היה כיף סבתא עם שם ישראלי...). בנוסף – היא נשארה יפה ובעלת מזג תוסס רוב ימיה.

הורי התגרשו כשהייתי בת ארבע, ולכן אמא שלי הרבתה להיעזר באמא שלי. ביליתי חופשים ארוכים (חנוכה, פסח, קיץ) בבית סבתי וסבי – לומדת טיפים חשובים של איך להיות בלעבוסטע, איך לנער מגבות נגד עקרבים, איך "להיזהר" כש"הולכים" (רק לא עם אנגלים!). בניגוד לאמא שלי, סבתי היתה בשלנית באופן יחסי, וראתה את מטרת חייה בלהאביס את הנכדה הכה-רזה שלה בשלל מטעמים שכבר שנים לא טעמתי. דברים כמו עוגיות קאמיש, גפילטע פיש מעשה בית, מג'דרה, צלי בקר נ-ה-דר (דגש על הה"א המוארכת), קנישעס, מרק עוף (קומפלט עם לספור כמה כפות עוד צריך לאכול, ומים בלי עוף לא נספר), רסק עגבניות עם סוכר, מיץ מתרכיז רימונים מעשה ידיה, וגולת הכותרת: פלפלים ממולאים באורז ובשר. שנים רבות בילדותי היא ספקה כפיים על איך זה אני כל כך רזה, טענה בתוקף שאני לא אוכלת כלום, ואף גררה אותי לכל מיני רופאים בתקווה שיגלו שזה בגלל כל מיני תולעים (זה לא היה). את יכולה לנוח על משכבך בשלום סבתא – עבר לי הרזון לצערי.

עוד פריט במחלקת "משנת סבתי מדור אחר" שלא אימצתי היה האזהרה שלה ש: "אל תהיי כל כך מלומדת! בסוף לא תמצאי חתן". לא הקשבתי.... ומצאתי בכל זאת.

היא גם לקחה אותי הרבה לסרטים ולים – אם כי לדאבוני בים בד"כ הביאה איתה ענבים ואפרסקים ככיבוד במקום הארטיק שהיה משאת ליבי...

וכמובן, הרבינו לשחק שחמט ומשחקי קלפים (בעיקר רמי), למרות שהיא היתה קצת מאוכזבת מכישורי הלא-משהו כקלפנית צמרת. היא יכלה לזכור בקלות חבילה שלמה של קלפים בראש – אילו קלפים כבר שוחקו ויצאו מהמשחק וכו' [בכל זאת – אימונים יומיים בקלפים במשך 60 שנה עוזרים....]

לשיא מגניבותה הגיעה בביתנו בפרשת הנחש. פעם היא באה לשהות איתי כשאמא שלי נסעה לחו"ל. כשהגעתי הביתה מבי"ס ראיתי רכב משטרה מחוץ לבית. וכשנכנסתי פנימה הסתבר לי שסבתא שלי גילתה נחש במרפסת הגדולה שהיתה שם, והזעיקה משטרה לעזרה. דא עקא שעד שהשוטרים הגיע, היא כבר חיסלה את האומלל בעזרת קומקום מים רותחים ומקל....היתה לה מומחיות גדולה בחיסול נחשים מימיה בעמק הירדן. אז לא נשאר להם מה לעשות. מה שכן – הפרשייה כנראה נרשמה ביומן המשטרה, כי אחרי כמה שעות הגיע כתב של "ידיעות אחרונות" לדובב אותה על הסיפור, ויחד הם הוציאו את גוויית הנחש מהפח והיא הצטלמה איתו. וכך זכתה לסיפור שער אחורי קטן בעיתון ידיעות אחרונות עם תמונה בתור "הסבתא שהרגה נחש"

 

[debby12]

דעיכה וסיכום

סבתי התאלמנה ב-2002 – למעלה מ-15 שנה לפני מותה. זה הותיר לה איזה 5-8 שנים כדי להוציא דרכון לראשונה בחייה, ולראות קצת את אירופה הקלאסית בטיולים מאורגנים בהם נהנתה מאוד.

כמו שציינתי, יחסית לנשים אחרות בנות דורה, היא לא היתה בדיוק "שרה גיבורת ני"לי"... אבל היא היתה דמות חמה ומעצבת של ילדותי.

לצערי, כבר שנים שאינני גרה בארץ וכך יצא לי לראות אותה פחות. עדיין דיברנו בטלפון מדי פעם. אבל זה לא היה אותו דבר.

לא רוצה להכביר מילים יותר. הזיקנה היא מנוולת, מכוערת ומפחידה. היא עמדה בה בגבורה יחסית. כך, למשל, הכריזה שהיא דלוקה על הפיזיותרפיסט הגיי של בית האבות בו היתה בשנים האחרונות, ותמיד הכריזה שהיא זו שתגרום לו "להמיר" את דתו ולעבור לנשים.

היא הרבתה ליפול, למרות ששמרו עליה... אם כי למרבה המזל לא שברה כלום בגופה אף פעם (תמיד כשהייתי שואלת בחרדה אם היא שברה משהו, אמא שלי היתה עונה בעליצות משהו כמו: "כן! היא שברה את הכיור")

כמה שבועות לפני שנפטרה היא נפלה ו"פתחה" את המצח. אמא שלי שהתה איתה בחדר מיון והם שוחחו יחד עם הרופא הפלסטיקאי שבא לתפור אותה. סבתא שלי, שתמיד היתה אישה פרקטית, חשבה שאולי זו הזדמנות לקבל איזו הרמת פנים קטנה על חשבון קופת חולים, אשר על כל היא הנחתה את הרופא "למתוח טוב-טוב כדי שהיא תהיה אפילו עוד יותר יפה מאשר לפני שהיא נפלה" ואף הוסיפה כמה מילים משעשות בערבית לעידוד כי דובר ברופא ערבי – ואז שלושתם געו בצחוק (הרופא, הסבתא ואמא שלי)

היא נפטרה כמה שבועות לפני יום הולדתה ה-95, אחרי שבוע של דעיכה, בבית האבות בו התגוררה (לא בבית חולים, בלי צינורות וצפצופים). הלוואי על כולם.

לתחושתי איבדתי אותה כבר לפני כמה וכמה שנים. כבר שנים היו לה ימים טובים יותר וטובים פחות, ולקראת הסוף יותר מהם היו טובים פחות....אולי בגלל זה הפתיעה אותי הקלות היחסית שבה קיבלתי את ההודעה על מותה. אבל עכשיו משכתבתי זה עזר לי קצת להוציא החוצה את העצב.

יהי זכרה ברוך.

 

[Dr T noki]

סבתא שלך נשמעת לי סבתא מקסימה, עם חוש הומור

הצלחת במספר סיפורים לטוות את דמותה גם למי שלא הכיר אותה... והאמת - הייתי שמחה להכיר אותה

נשמע שחיה חיים מלאים והיתה משמעותית מאד עבורך .
עם כל הצער שבדבר ,בגיל 95 (ואף קודם לכן...) הייתי חותמת בשמחה על דעיכה של שבוע ומוות בבית ולא בבית החולים, עם יכולת להתבדח כך עם הרופאים בחדר המיון רק שבועות לפני סוף החיים.

שולחת לך חיבוק

 

[debby12]

את היית מסתדרת איתה "10" - היא הקפידה מאוד להתייעץ עם רופאים על כל צעד ושעל - והאמת זה הביא אותה לתוצאות מרשימות בהתחשב בעובדה שהיא מעולם לא התעמלה, לא היתה פעילה גופנית אפילו לא בצעידות (ע"ע הרכב שהיה כה אהוב עליה), ולא אכלה אוכל בריא במיוחד (היתה לה חולשה לשוקולדים ונקניקים משומרים

)

אני מייחסת את אריכות הימים שלה לתכונות האופי שלה שהיו: אופטימיות אינסופית, שמחת חיים, חוש הומור, ולא-לקחת-את-החיים-קשה-מדי. לדעתי בעזרתם היא כיפרה על אורח החיים הלא מי יודע מה בריא שלה.

 

[עדיקים]

נקרא שהיתה לך סבתא מקסימה. הגיע לגיל מכובד מאוד.
לי כבר שנים שאין סבא וסבתא משני הצדדים. לא זכו להכיר את בעלי ולראות את המשפחה שהקמתי

, חלקם אפילו אני לא הכרתי.
לא היתה לי סבתא חמה ואוהבת ושמחה תמיד לשמוע על סבתות שהשאירו חותם ותרמו לנכדים.
אני דואגת שילדיי יעריכו ויכבדו את התרומה של סבא וסבתא שלהם לחיים.

 

[מלאה במחשבות]

לזכרה

לא מכירה אותך או את סבתך אבל רגשת אותי מאוד.
נשמע שהיא חיה חיים מלאים ומרגשים, נשמע שזכית להנות ממנה כנכדה פרקי זמן ממושכים, ושהזקנה עברה עליה יחסית בטוב.
יהי זכרה ברוך.

 

[debby12]

 

[mykal]

קראתי את דבריך בשקיקה,

שני דבריםשבו את ליבי,
הראשון --ההסטוריה והחויות הארץ ישראליות שאני כ"כ
אוהבת לשמע ולעדוך השואות לסיפורים דומים. שמעוררי השראה.
השני--הקשר המיוחד שהיה לך עם סבתא,

כמה נחמד שצברת זכרונות חיוביים ונעימים--
תנצרי אותם בליבך בשמחה ולא בעצב.

 

[debby12]

תודה! מכיון שציינת שאת אוהבת היסטוריה ארצישראלית

מקשרת לשני השירים שהיו לדעתי הכי חביבים על סבתי.

הראשון הוא "קסם על ים כנרת" (כל שיר שהכיל ירדן או כנרת בתוכו היה די גבוה ברשימה שלה... גם "יש לי כנרת, מיתרים אלפיים" היה אי שם בראש הרשימה שלה)
https://www.youtube.com/watch?v=w4CvL0K5-Kc)

השני הוא "אני והסבתא" (אני רואה שזה בעצם נקרא "הסבתא בנגב" - מצאתי ביצוע של שלמה ארצי כחתיך הורס יחד עם יפה ירקוני חביבתה של סבתי
https://www.youtube.com/watch?v=nfxpgWfDuKI

היא תמיד שמחה לפזם אותו, בין היתר אני מניחה כי הוא קיבע בעיניה את מעמדה של ה"סבתא" כאייקון "קולי"/מחובר/מגניב, וגם סתם כי אהבה מאוד את יפה ירקוני

ומהשיטוט למדתי שמחבר השיר, אבשלום כהן, נפטר גם הוא השנה ב...לאס ווגאס https://he.wikipedia.org/wiki/אבשלום_כהן [כנראה הוא אהב את הקטע המדברי - בין אם בנגב ובין גם בנ(ג)באדה]

גם יפה ירקוני כבר לא עימנו. היה דור ואיננו עוד.

 

[mykal]

וואוו,

אמנם אני משתדלת לא לשמע מוסיקה (בגלל האבלות)
אבל לא יכולתי שלא להקשיב, אלה שירים שהתנגנו גם אצלינו בבית.
אלה שירים שאהבתי ללמד גם אחרי תקופתם.
באמת המון נוסטלגיה. מעוררי חויות מדהימות..
תודה לך.

 

[גלתיאה של הספרות]

תיאור נהדר ומרגש

היא נשמעת אישה מצוינת. שלא תדעו עוד צער.

 

[אגוזים1]