לזכרו של מנחם בן צור(זה ארוך)
שנפל בשלום הגליל, אב לשתי יפיפיות, נשוי לאשה מדהימה.
אותך אזכור.
אותך,
גם כשטוב לי וגם כשרע
אזכור בחיוך דומע
אותך,
גם כשאבא בוכה אותך
יביט בי וארגיש מבט ממך
אותך,
כשאשחק כדורגל והכי
אנצור כל גול שאחסום
כי מה שיש לי זה ממך
כל כדור שמגיע אלי במשך כל חיי
אם זה בבי"ס כש"התפלחנו" מעל לשער הנעול ושיחקנו על שערים גדולים
ואם זה בבית כשסבתא קראה לבא לאכול ואתה אמרת נו עוד שני גולים
ואם זה בתיכון שכל רגע בשער חשתי שאתה שומר לי על הפינה הנגדית
ואם זה בלבנון כשידעתי שאתה מביט עלי וסומך ידיך על כתפיי שאחזור
ואם זה בשטחים כשחטפנו מקרר על הגיפ או כשנתקלנו באבטחת לוויה
עד שהגיע אותו יום.
זה היה כיתה ד
ויוסי ובני יצאו מהכיתה זבי דמעות כבלהות
ואני שאלתי מה קרה והם לא יכלו לענות
עם המנהל הלכו לקחת את סמדי
וניגשה אלי המורה מזל וסיפרה לי את הקורות
ולי היה כל כך חשוב למחות
אך קולי לא נשמע
ונסתי לכיתה בבכי אנחות
כלום לא היה מובן שגם לי כואב האובדן?
ולא שאלו ליבי ולא חיבקו אותי....
ככל שהתקדמתי הביתה כך עומק הכאב גבר
ומבטים גנובים הבינו
עצוב לו כי הוא אותו יותר לא יאהב
עצוב לו כי הוא עכשיו מסכן ולבד
וכשהגעתי לביתי ראיתי את הוריי אמיצים ורגועים.
אין דברים כאלו.... אוכלים אותו.
נוגסים ובולעים בלי ללעוס.
תלך כאב
לך תחפש בית אחר
אין מקום בקונכיה שלי!!
אך זה החזיק רק עד קריאת האשכבה הראשונה
ואז קולו של החזן נשמע כאילו מתוך קול ענות
מנסה לזעוק את שמו אך קולות הבכי גברו וגם הוא לא יכל לו
והוא לא ויתר. ונכנס לכל אחד ואחד.
שייף את הלב
כמו שהוא הכאב
וכולם קוראים תהילים ואין בכלל ספרים
כולנו קוראים מזיכרון
כמו היום הזה היוצא מהארון
ישבנו יוסי בני אמיר ואני בחוץ
והתלהבנו מהאולסמוביל
של הדוד חדד מתל אביב
אתם רואים,פסק יוסי
יש לו עשרים ושתים פנסים בכל צד....
כזו תמימות...
ניהלנו שיחה כל כך חשובה על באקליט
של אולדסמוביל אחורית
ושכחנו לחשוב אותך
ולא חשבנו שיפריע לך
סליחה באמת, היינו רק ילדים...
ואני יודע שלא צריך לבכות
אבל זה יוצא... ומה לעשות?!
תמיד אתה שם.
עם השפם המסודר והחיוך השלו.
סופג בשבילי את הכאב,
מעטר את תוכי באומץ ומשלהב את רוחי באמונה..
כל חג שבועות, אני רואה את אבא בוכה אותך....מתגעגע אליך.
בערך במגילת אסתר הוא מתחיל להישבר
וממשיך לקרא מכח אמונתו
ומתייפח ומנקה את ליבו
מספר לי בכל שבועות שוב ושוב
כמה הייתם מתלוצצים
ואת המבוגרים מעצבנים
בליל שבועות השימורים
והדודה חממה מביאה תה עם חוויג'
והדודה שרה הביאה קובנה
ודני וציון הביאו גת
וזה הפך מסיבה ממש
מסלסלים בהגיה
הייתם מדלגים בכוונה
ומבלבלים את הקוראים ללא ראייה
וזה תמיד נגמר בדמעות צוחקות מאושר...
שתדע שבניין הבית כנסת שהתחלת עומד על תילו.
לא נגעו באבן מאז ספגת את הכדור האחרון
כל התכניות מאופסנות ושמורות
כמו מצפים מהן להמציא אותך
שתשוב ממרחקים ותבנה אותן
חלפו להן המון שנים.
עם הבנות אני ממש לא בקשר
רציתי לומר לך תודה כמו בכל השנה ושנה.
תודה על זכרונות ילדות
על המשחקים שיחקנו בחוץ
על הידידות דאז עם בנותיך
על האהבה שיש בי אליך
להביט בבני ויוסי אחיך זה כמעט לחוות אותך
לעמוד בשער ולחסום גול זה להיות לידך.
אני יודע שאתה שמח וגאה בי.
אני נוצר את זכרונך בשמחה וללא דמעות איבה
היה שלום דוד יקר.