למי שלא קלט - הסמיילים מייצגים את אותי, דלית, יוני, גלי, שרון ואיתי.
לענייננו, בואו נראה מה אני באמת מצליח לזכור, אחרי חמשו"ש מאודדדדדדדד ארוך בקצין העיר...
יום רביעי.
בוקר.
התעוררתי לי בשעה 8:40(אחרי שהשעון המעורר דפק לי את השכל במשך 20 דקות) והתחלתי להתארגן.. בלהבלהבלה, השעה 10 וחצי ואני תקוע לי בלב המפרץ, מחכה לגברת דלית שתגיע. איזה בחור מחברת פלאפון ניסה למכור לי חבילה בתזונה, רק חבל שאני לא זוכר שום דבר ממה שהוא אמר. גם פגשתי אבא של חבר שעובד במד"א ומתרים דם - כשהוא קלט שבגלל דלית עשיתי סיבוב שלם בקניון הוא זרק את המשפט האהוב עליי: "נשים...". כמו שאתם רואים, התחלנו את היום על רגל ימין
בסופו של דבר מצאתי את דלית
באמצע הקומה השניה, הלכנו משם לרכבת ולשם שינוי היה לנו מקום מהרגע הראשון! אשכרה נסיעה מושלמת, חוץ מהחפירות של דלית בקטע של "למה לעזאזל אתה על מדים?!".
דפקנו איחור אופנתי של חצי שעה, ואיך שהגענו - הלכנו לשירותים. אבל אחר כך פגשנו את שרון
. מהפח אל הפחת...
בכל אופן! המשכנו בדרכנו, ואז מצאנו ילדה קטנה ועזובה בשם גלי
שכנראה ננטשה על ידי ההורים שלה, אספנו אותה למפגש שלנו כי לא היה לנו נעים להשאיר אותה לבד ברחבי עזריאלי העצום.
כמה דקות אחר כך, יוני
הצוציק הגיע. בעצם הוא כבר לא כזה צוציק.. זה הקטן גדול נהיה, מסתם דרדס שמן הוא הפך ל.. סתם שמן. מילא.
שחר ומעיין הבריזו, צפוי.
בהתחלה עלינו לקומה של הגג וישבנו, השריטה של דלית לתמונות התחילה ואיתה ההתעללות בשאר האנשים. כשמיצינו את הגג הסתובבנו בעזריאלי למשך כמה זמן, בתכלס אין לי מושג למה כי לא קנינו שום דבר, ואז אני ויוני החלטנו שאנחנו מורעבים והלכנו לקנות פיצות בזמן שגלי (ניסתה) קנתה משהו לשתות בארומה - עד שגלי השלימה את ה"משימה", אני ויוני הספקנו לגמור את כל האוכל שלנו... בעמידה... XD
בשלב הזה הגענו למסקנה שמיצינו את עזריאלי והחלטנו ללכת לבית המקדש של דלית, גלי הציעה לקחת אותנו לסנטר במכונית שלה ובגלל שאנחנו חבורת שמנים עצלנים - ברור שהסכמנו!
נסענו, נסענו ונסענו עוד קצת, כשבמשך כל הנסיעה אנחנו שומעים להנאתנו את מטאורה של לינקין(וכל הכבוד לגלי על זה!) ויוני יצא פריק ועשה תנועות מפגרות עם השיער שלו שגרמו לי לרצות לתלוש לו את כל הראש
בתוך כלום זמן הגענו לסנטר אבל לא הצלחנו למצוא חניה שקרובה לחור הזה, כי מה לעשות, תלאביב, אז שרון וגלי זרקו לאוויר את הרעיון של לנסוע לנמל - וכך היה.
בדרך לנמל עצרנו לקחת כרטיסים של גלי אצל שוקי וייס, איזה כלב ניסה להטריד אותה(ואני לא מדבר על עצמי! אני מדבר על כלב. אמיתי. אחד שנובח. נו לא אני!) והיא שאגה לו על הצורה. בתוך רגע הכלב השתתק, נכנס לשוק ונראה לי שעבר אבולוציה הפוכה והפך לגור.
בעצם, הפעם זה כן הייתי אני. הכלב המשיך לנבוח.
חזרנו למכונית וניסינו להגיע לנמל, לא ברור לי באיזה שלב ויתרנו על הרעיון... אבל ויתרנו, נסענו שוב אל הסנטר ושם נפרדנו מגלי שהלכה לחברות שלה וסיימנו את הנסיעה שאולי הייתה סתמית וארוכה, אבל לפחות נהנינו ממנה ומצאנו(נו, מצאתי!) בה את השיר הבא שיעוף בחוליה החלשה. להתראות Nobody's Listening!
איך שנכנסנו לסנטר, כמו בחור שחור, פשוט נשאבנו לתוך "תומר" - שזה כידוע לכם בית הכנסת של הפריקים בסנטר, רמה אחת בקדושה מתחת ל-UFO. היינו שם יותר מידי זמן ושרון בצדק נשבר והלך לחנות של אופטיקנה שהייתה צמודה... דלית מצאה שרשרת חמודה של לינקין פארק(שדרך אגב, היא לובשת בזמן כתיבת שורות אלו
) ואז איתי הגיע משום מקום. אני זוכר שהוא קרא לי "המאור". אם לא הייתי עסוק עם דלית, הייתי נקרע מצחוק באותו רגע... XD
אני דיי בטוח שמפה המשכנו לכלי זמר, אני זוכר ששרון ויוני ניסו את המזל שלהם על התופים שם בלי יותר מידי הצלחה, אבל לפחות היה מצחיק לראות שם שני אנשים שמתופפים על תופים מוזרים שלא עושים רעש. זה היה כזה מטומטםםםםםםםםםםםםם! אחרי שוויתרנו על קריירת תופים מרהיבה, עלינו חזרה למעלה ואיתי הראה שהוא לא רק דיבורים; הבחור ניגן קצת בגיטרה ועד שהמוכר החמור הפסיק אותו הוא הספיק לעשות חלקים מ-Bleed It Out ו-APFMH. אם אני לא טועה.
עזבנו את כלי זבל והלכנו מקום שאני הכיייייייי אוהב בסנטר: השירותים. אין על המקום הזה. נסו מידי פעם.
חיפשנו מה לעשות ולצערנו דלית נזכרה במקום הקדוש לה ביותר - UFO. ביזבזנו קצת זמן על המקום, אבל חוץ מלראות את הארנקים, החולצות, השרשראות והחגורות שראינו כבר בפעמים הקודמות שלנו במקום, לא היה שם שום דבר מעניין. הפעם אף אחד לא קנה אפילו מפרט!
כשיצאנו מהחור הזה אמרנו בייביי לאיתי שהיה צריך ללכת ודיי חיפשנו מה לעשות. הסתובבנו קצת בחנויות, מצאנו איזו חנות של פריקים וחפרנו בה קצת, ואחר כך נראה לי שחיפשנו את ארומה. בטעות גרמתי לכולנו לעלות קומה במדרגות הנעות ואז קלטתי את הטעות שלי.. וירדנו שוב במדרגות הרגילות חחחח
לא נורא. העיקר שהגענו לארומה ודלית אכלה סוף סוף.
בארומה, כמו שראיתם בתמונות, המשכתי במסורת וציירתי את הסמל של הלהקה על שקית סוכר ביחד עם התאריך.. צילמנו קצת, ואז התחלתי לזרוק את השקיות על יוני. מה לעשות, מסורת לא שוברים..
אני לא כלכך זוכר מה עשינו אחר כך, הדבר היחיד שכן עולה לי לראש בגלל התמונות, זה שהלכנו לאיי דיגיטל וראינו שם איי-דוג(המצאה של יוני או משהו). אחרי 5 דקות התחפפנו משם וכשישבנו מחוץ לחנות נכנסה לדלית השריטה של להצטלם שוב.
מילא, עברנו את פרעה והיטלר, ושרדנו גם את הדיקטטורית הזאת...
התחלנו להתפצל, שרון הלך הביתה ישר מהסנטר ושלישיית הצפוניים הלכה ברגל את הדרך חזרה לעזריאלי. כשהגענו, השומרים בעזריאלי החליטו שיוני הוא מפגע תברואתי ולכן שלחו אותו לבידוד באבו-כביר, אני ודלית חזרנו הביתה וכולם היו מאושרים. אוף, הלוואי.
הגענו לעזריאלי(כל השלישיה) ובדקנו מתי הרכבת הבאה תגיע, ניסינו למצוא את המשחקייה שנעלמה לה מהנוף של עזריאלי וכשלא הצלחנו הסתפקנו לפחות בלקנות שתיה. יודעים למה? כי יוני השמן גנב לי כל הזמן את הבקבוק וגמר לי את כל המים. חבל שהוא לא נחנק או משהו.
כמובן שהדרך הביתה לא תעבור חלק, כי לרקבת ישראל אסור לעשות דברים כאלו - הרכבת שלנו התעכבה בערך מיליון שנה ואנשים משתי רכבות אחרות עלו אלינו לרכבת והפכו אותה לרכבת ההכי צפופה שאני זוכר, ותאמינו לי שהייתי כבר ברכבות צפופות. תסתכלו על התמונות ותבינו!
למזלנו, הסיוט הזה נגמר בסופו של דבר בסביבות בנימינה ומכאן דווקא היה נחמד
קצת דיבורים, קצת גלקסי והופ! הגענו לחיפה. ואז ללב המפרץ. ואז הביתה.
ואז סגרתי חג. ושבת.
בקיצור, למי שלא הבין - נהניתי מהמפגש הזה... צחקנו המון והסתובבנו כרגיל עד שהרגליים שלי קיבלו כאבי תופת והגב שלי התעקם לגמרי מהתיק, אבל באמת שאין לי תלונות כי זה פשוט היה שווה את זה. מי שלא היה פשוט פיספס.
נ.ב.
במפגש הבא בכל זאת נעשה פיקניק, אל תחשבו שהתחמקתם (;
