שלל
ים
אז זהו, שלפעמים כנראה עדיף להיות "מאושפז" בבית, כי כמו שאת כותבת כשאתה מרגיש כל כך רע, הצפצופים וכל הלחץ של אנשים (אנרגיות קשות מאד) רק יעשה לנו יותר רע.
כל הכבוד שאת מוצאת פלייליסט לרגעים האלה. וכל הכבוד שאת כותבת ומשתפת. כן, כפי הנראה אלה הנצחונות, הקטנים. למצוא רגע ועוד רגע שמרגישים לפחות לא יותר גרוע, ואז כשהם מצטברים נראה לי שזה מה שנותן את הכוח להמשיך הלאה.
לטוב ולרע, המחלות שיש לי (נכון לעכשיו) לא אמורות להרוג אותי או לגרום לנזק הולך וגדל, ואני יודעת שלא אצל כולם זה כך ולכן זה לא רגיש להגיד דברים.
אבל בנקודה זו רק על עצמי לספר ידעתי, וממצב קטסטרופלי אחד למשנהו אני לומדת שאפשר לעבור את זה, מנסה להאחז בידיעה הזו (למרות שכל פעם מחדש מגיעה למקומות שלא יודעת לאן הם יכולים להוביל, ואולי הפעם דווקא יקרה משהו יותר רע).
ומעבר לכל מיני דברים קטנים שמפעם לפעם לומדת, בעיקר מנסה להאחז במחשבה שזה יעבור. כמה גרוע שזה לא יהיה, זה יעבור. והיכולת, הדי מרשימה שפיתחתי, להמנע מסטרס, ממש הדחקה חזקה וחיונית לקיום, נראה לי שהיא הכי עוזרת. ההבנה שהלחץ שלי הוא הפקטור הכי משמעותי בסיטואציה, ושהסטרס הוא האויב הכי גדול.
למרות שלפעמים דווקא איזה סשן של רחמים עצמיים גולמיים וייאוש ותסכול, שמתפרצים בהתקפי בכי רציניים גם נראה לי עוזרים כשהם קורים, כי דמעות זה משהו מנקה ובכי הגון זה דבר טוב, בזמנו ובעתו. ולפעמים (אולי תמיד..
) אני צריכה להגיע להכי נמוך, כדי להתחיל להרים את עצמי משם.
אז זה לא "חשיבה חיובית" מהסוג המעצבן (ואני עוד לא יודעת לנסח לעצמי איך זה שאת מקרינה חייכנות מדבקת בלי שזה יהיה דומה אפילו לצורה המעצבנת שרוב האנשים מנסים לגרום לך "לחשוב חיובי" בצורה הכי מעצבנת ומייאשת).
אלא יותר חשיבה של "הייתי שם כבר" ויצאתי מזה ואני אאחז בזה שגם הפעם אצא מזה.
החשיבה כשלעצמה לא מספיקה, אבל היא איזשהו בסיס.
בעיקר שאין לי מקורות תמיכה מי יודע מה. ובעיקר למדתי שעדיף לי לא להזדקק לחסדי אחרים (מזדהה מאד עם המשפט שלך על להיות תלויה באיכות עבודתו של מישהו אחר), כי הרבה פעמים הם גורמים יותר נזק מתועלת. אז צריכה למצוא בעצמי את הכוחות "להגיד" לעצמי את הדברים הנכונים.
וזה מבאס להגיד את זה ולהכיר בזה, אבל ה
ניסיון, ככל שאתה מתנסה בדברים האלה, אתה לומד יותר. מבאס אבל זו האמת.
אין להשוות את החוסר ודאות והחרדה העצומה שלי בפעמים הראשונות, היום אני מרגישה שאני יותר יודעת להתמודד עם זה, כי כבר "צברתי" ניסיון. והלוואי ולא, יהיו עוד כאלה לאף אחד מאיתנו.
טוב, מלא מילים יצאו לי. ולא הכי סדורות.
אבל נדמה לי שאת אמרת בניסוח כזה או אחר ש"להוריד את הראש ולתת לגל לעבור אותך", משהו כזה..
תחזקנה ידייך ורגלייך ושאר רמ"חייך. ובעיקר רוחך שחזקה יותר מהכל ביחד.
נקווה לשמוע בשורות טובות בקרוב, שתרגישי יותר טוב.
