ואחרי כל הפרקים... הפרולוג עצמו!
פרולוג:
"אבא?" אני שואלת כשאני נכנסת הביתה. הקול הרך מהדהד בשתי הקומות של הבית, אבל רק הדממה משיבה לי.
"אבא?" הוא אמור להיות בבית, כמו בכל יום בשעה הזו. בית הספר נגמר מזמן, ועוד עברתי במאפייה של משפחת מלארק בשביל הלחם שאבא ביקש לארוחת ערב. הוא עלה לא מעט, אבל הוא שווה את זה.
פאניקה מתחילה לעלות בי. מהסוג שאתה יכול להבין רק אם אתה גר במחוז שתיים-עשרה – חרדה קיומית עמוקה כל-כך, שחורצת בך גם כשלא צריך.
ואז אני נזכרת. אבא בוודאי עסוק היום. בעוד כמה ימים יערך סיבוב הניצחון הראשון של מחוז שתיים-עשרה מזה כמה עשרות שנים, ולמרות שאבא לא לוקח בו חלק פעיל הוא עדיין אחראי לו. אחרי הכל, הוא ראש העיר.
אני פורקת את תיק הבד הדק שאמא נתנה לי מזמן ואת הספרים המהוהים שבתוכו אני מניחה בזהירות על המיטה. החדר נראה בדיוק כפי שהיה כשעזבתי אותו, ואני משחררת אנחה כי זה אומר שאמא שוב לא יצאה מהחדר. נראה שהיא ממשיכה להיאבק בכאבי הראש, אלו שתוקפים ללא רחם, בתדירות הולכת וגוברת ובחדות הולכת ומחריפה.
אני עולה במדרגות אל הקומה השנייה, ממש על קצות האצבעות, כדי לא להרעיש יותר מדי; אם היא ישנה אני לא רוצה להעיר אותה, ואם היא ערה אני לא רוצה להחמיר לה את כאבי הראש.
כשאני פותחת את דלת חדרה אני מגלה רק אפלולית, חושך סמיך כל-כך שנדמה והוא יכול לשלוח יד ולגעת בי. אני ממהרת לסגור את הדלת, שמא אפריע את מנוחתה. היא שונאת כשאני עושה את זה, אפילו אם רק קצת, כשאני מתגעגעת. היא מעדיפה בהרבה לישון, להסתגר, לאמץ את אפלת החדר ולעמעם את הקולות.
הדלת נסגרת בנקישה רכה. אני מתכוננת לרדת למטה, רגל אחת כבר על מדרגות העץ, אבל פתאום אני שומעת קולות עמומים שגורמים לי להסתובב. הם לא מכיוון החדר של אימא, הם בוקעים מדלת עבה בהרבה, נעולה במפתח. חדר העבודה של אבא.
במהלך השנים למדתי לקבור את ניצוץ הסקרנות עמוק-עמוק. זו מיומנות שחייבים ללמוד כשאבא יודע הרבה יותר מדי; כל הסודות האלו לעולם לא יהיו שלי, ושאלות גורמות רק צרות במחוז שתיים-עשרה. אז אני מסתובבת לגמרי ומתחילה לרדת למטה, מוחקת כל חשד או ספק.
אני כמעט ומגיעה למדרגה האחרונה כשאני שומעת את המפתח מסתובב בחדר העבודה שלו; הדלת נפתחת בחריקה ונעליי העור שלו מטופפות בחוסר ביטחון על רצפת העץ.
כשאני פונה להביט, אני רואה שאבא נראה חיוור ומבולבל באופן מדאיג והידיים שלו רועדות סביב העט השחור שהוא מחזיק. לאחר כמה שניות הוא מתעשת וקורא בשמי בקול כל כך חלש שאלמלא הייתי ממש במורד המדרגות, לעולם לא הייתי שומעת. אני יוצרת איתו קשר עין ומהקשתיות הכחולות שלו משתקפת חרדה עמוקה כל-כך, מוחשית כל-כך, שהפאניקה חוסמת לי את הגרון ומשתקת אותי. אבא שלי תמיד היה איש חזק, סודי, בעל שליטה עצמית ראויה להערכה... אז אם הוא רועד, איך אני יכולה אפילו להתחיל לדמיין במה מדובר?
אני מסתובבת ועולה שוב, במין תנועות חדות והלומות פחד. אבא ממלמל לעצמו קצת, "מאדג', מאדג' שלי," אבל מפסיק כשהוא מבין כמה משוגע הוא נשמע. הוא מחבק אותי ביד אחת רועדת ומסמן לי להיכנס פנימה, אל החדר ששומע את הסודות הכמוסים ביותר של המחוז ושל פאנם כולה. אחריי שאני נכנסת גם הוא צועד פנימה, סוגר את הדלת מאחוריו, נועל אותה שלוש פעמים לכל הפחות וסותם את חלונית ההצצה.
הידיים שלי רועדות בטירוף עכשיו – אני לוטה בערפל, האבא הגיבור שלי משתגע, נוקט אמצעים שנחשבים פרנואידים גם במחוז שתיים-עשרה, ומביט בי במבט המרחם והמרוחק הזה.... המבט שמעביר צמרמורות קפואות בעמוד השדרה שלי.
"מאדג'י," הוא מסתובב אליי ומחזיק לי את היד חזק כל-כך, כאילו זה יכפר על הכל. הוא אומר את השם שלי ברכות מתפנקת כזו, כאילו הוא אומר 'פאדג'' – מן עוגה עשירה, שוקולדית וענוגה כל-כך שרק אזרחי קפיטול זוכים לטעום. "אני באמת מצטער. עשיתי את כל מה שיכולתי, באמת מאדג'י. תסלחי לי." ואני לא יודעת מה לחשוב, כי הכל קורה מהר מדי, ואבא מברבר שטויות בלתי קוהרנטיות, ואין לי מושג על מה אני אמורה לסלוח והאם אוכל.
מיד לאחר מכן אני שומעת קול מלחשש מעומק החדר – אני מתאמצת לזהות את האדם בין הסחרור שתוקף אותי, הבלבול ואפלולית החדר, אבל ברגע שהוא מתחיל לדבר לא נותר ספק. "אני סבור שכל המצב הזה יהיה פשוט בהרבה אם נסכם שלא להיקלע לפאניקה מיותרת," הוא אומר. "מה את חושבת?"
אני מביטה בעיני הנחש של הנשיא סנואו.
