ולפרק....
פרק ראשון
אני פונה אל אבא ורק מחכה שהוא יקיף את גופי בידיו, ירגיע אותי ויגיד שהכל בסדר, שתמיד יהיה בסדר, שלא משנה מה הוא תמיד ישמור עליי. ממש כמו שהוא עשה כשהייתי קטנה, ממש כמו שהוא עשה תמיד. אבל הפעם הוא לא משיב לי אפילו במבט, אלא ממלמל לעצמו בקול חלש כל-כך מילים שאולי הן תפילה.
אני פונה אל הנשיא סנואו; תמיד חשבתי שהוא ישדר איום הרבה יותר מוסווה, מתוחכם, מן אכזריות קלה מתחת למעטה של רשמיות – ממש כמו שהוא משדר בטלוויזיה – אבל האיום שהוא מקרין מוחשי מאוד ובלתי ניתן להכחשה. העיניים שלו מביטות בי ובאבא בזלזול מהול במשהו פראי שאני לא יכולה להצביע עליו בדיוק.
הנשיא סנואו לא מחכה שאשיב לו, ולי אין כוונה כזו. "מיס אנדרסיי," הוא פונה אליי במחווה רשמית שנועדה בסך הכל לזלזל בי, "ברשותך, אני אתחיל בסיפור."
"סיפור?" המילים נחנקות לי בגרון. אמא שלי, פעם – כשהיא הייתה יותר בריאה והרבה יותר אמא – הייתה מספרת לי סיפור לפני השינה. את אותו הסיפור כל פעם. אהבתי אותו והוא תמיד עזר לי להירדם. אבל אני יודעת שלא סיפור כזה אני עומדת לשמוע עכשיו.
"כן." הוא נראה חסר סבלנות ועם זאת משועשע, והלב שלי דופק מהר כי צל החיוך שלו מפחיד אותי מאוד. "אני חושב שתהיי מאוד מעוניינת לשמוע אותו."
הוא כבר לא מסתכל על אבא, אלא רק עליי, ואני אומרת במהירות "אני אשמח לשמוע אותו". אני לא יודעת למה אמרתי את זה, אולי מתוך הרגל או נימוס, אבל זה לא מתאר את הרגשתי כלל.
"זה מה שחשבתי." הוא נשען אחורה בכיסא העור הרך של אבא בטבעיות כזו, כאילו הוא שייך לו. בעצם, אולי זה נכון. אני מתיישבת מולו על כיסא עץ נוקשה. "בפעם הראשונה שפגשתי את אבא שלך בדיוק מלאה לו שנה בתפקיד. דיברתי איתו רק מעט, אבל אני זוכר שהוא היה צעיר, שאפתן ונחוש. כמעט... חסר פחד. הוא עדיין לא פגש את אישתו המקסימה בתקופה ההיא. בפעם השנייה שפגשתי אותו, בערך עשר שנים אחרי, כבר הייתה לו אישה ובת מקסימה בת שמונה. זו הייתה ישיבה כלשהי בקפיטול, והוא עדיין הותיר רושם של בחור נחוש ושאפתן, אבל... כבר פחות חסר פחד."
אני מהנהנת, למרות שאני לא מבינה לאן הוא חותר.
"הוא התחיל לדאוג, את מבינה, ממשחקי הרעב. למרות שהיו יתרונות רבים להיותו ראש העיר, חסינות באסיף לילדיו לא הייתה אחד מהם. אבל כמו שאמרתי, הוא היה שאפתן ונחוש, והוא לא עצר עד שהוא השיג את זה, באישור מיוחד ממני – חסינות ממשחקי הרעב לבת היחידה שלו, מאדג' אנדרסיי."
המילים מסרבות להיקלט. מאדג' אנדרסיי? זאת אני. אז מה יש לי? ולמה? ואיך? כל השאלות שלי מתרוצצות בתזזיתיות בתוך המוח. זה נראה לי טוב מדי ובלתי אפשרי. אבל הנשיא לא מסביר דבר, אלא מדלג על הסיבות וממשיך לדבר.
"אבא שלך ממש כרע ברך בפניי והתחנן. זה היה... מרגש." הבוז בקולו חד וברור, "אז הסכמתי." זה טוב מכדי להיות אמיתי, אני בטוחה. "אבל לא בלי תמורה, כמובן, הרי זה יהיה לגמרי... לא הוגן, נכון?"
"מה... מה ביקשת בתמורה?" היד שלי מתלפפת סביב ידית העץ ואני מרגישה את הצבע אוזל מפניי. אני יודעת שזה רע. זה חייב להיות.
הנשיא מחייך, אבל זה לא חיוך מרגיע; זה חיוך סדיסטי של שליטה במצב. אני נושמת עמוק, מתכוננת, ואני מופתעת לגלות פתאום שיש לו ריח של... ורדים. "כלום."
"כלום?" אני לא מצליחה להסוות את ההלם.
"עד עכשיו," הוא אומר, וכל ההקלה ששטפה אותי לרגע נעלמת. הוא בא כדי לפדות חוב.
"אז... אז מה אתה רוצה?" אני חושבת על ההתנהגות המוזרה של אבא ומדמיינת את התרחישים הכי גרועים; אני כאווקס, אני כמתמודדת מיוחדת בגמול הרבעוני של משחקי הרעב השבעים וחמישה... והנורא מכולם – אני מתחתנת עם הנשיא בכפייה. רק להביט בו מעורר בי בחילה, בעורו המתוח ושפתיו המלאות יתר על המידה, אז להתחתן איתו?
"אל תהיי כל-כך דרמטית. תחשבי על זה בתור... הצעה," אומר הנשיא.
"אבל תן לי לנחש... אחת שאני לא יכולה לסרב לה?" זה היה חצוף מאוד מצידי, ואני מכסה את הפה שלי בבהלה. אך למרות הכל הוא לא עושה לי דבר, רק מחייך ומהנהן. "פחות או יותר."
אבא מזדקף ומפסיק למלמל לעצמו. הסקרנות שלו מעוררת בי תקווה שאולי הוא לא מודע לכל פרטי ה'הצעה', שאולי אנחנו, באמת, הרבה יותר מדי דרמטיים.
"את רק צריכה... להסיח את דעתו של בחור מסוים." הוא אומר בערפול. אני חוששת שזה סנואו בעצמו, או אחד מהחיקויים הרבים והמנותחים שלו ברחבי הקפיטול. "זה לא ידרוש הרבה מאמץ לבחורה יפה כמוך." אני מביטה בו חוקר אותי בעיניו, משתדלת לא להפגין את הבחילה. "בשבילך זה יהיה קל... קל כמו לצפות בפרח גדל. רק לצפות."
הוא בחר את הדימוי המתאים בשבילי, ואני יודעת שזה מדויק מכדי להיות במקרה – מאז שאמא הפסיקה לטפח את הגינה שלנו, או אפילו את עצמה, אני מטפלת בפרחים. שותלת, זורעת, צופה בהם מייפים את הבית ואת החיים שלי.
פתאום אני חושבת על ריח הוורדים של הנשיא, וכמה הוא חזק ומלאכותי ומתוק עד כדי בחילה, שונה כל-כך מוורדי הבר שאני מגדלת בגינה.
כשאני עונה לו אני מתעכבת על החלק השולי ביותר בדבריו, מתוך פחד לעסוק בדברים האחרים, "אתה יכול... להסביר... למה את מתכוון כשאתה אומר 'להסיח את דעתו'?" אני שואלת בהיסוס כשסומק עולה בלחיי.
הנשיא מביט בי כאילו אני הילדה הטיפשה ביותר שראה אי-פעם. הוא מושך בכתפיו ועונה בזלזול מופגן, "תפתי אותו, תגרמי לו להתאהב בך... תבחרי את המושג המדויק בעצמך."
הסומק הקל שלי הופך במהרה לאדום לוהט, ואני פונה לשאלה הבאה כדי להפיג את המבוכה. "מי הבחור?"
הנשיא סנואו רוכן קדימה, ואני מבחינה שמלבד ריח ורדים עז, יש לו ריח של משהו נוסף, חריף. "גייל הות'ורן."
הצליל של שמו מציף בי רגשות רבים כל-כך, מנוגדים כל-כך, אבל החזק שבהם הוא בלי ספק הקלה. אני שמחה מאוד, אולי כמעט מאושרת, שאני לא צריכה להתעסק עם זקנים דוחים ומנותחים. בנוסף, גייל הוא בחור יפה, אפילו מאוד; הבנות האחרות לא מפסיקות לבהות ולדבר עליו.
אבל למרות הכל, ההקלה לא מעלימה לגמרי את כל הרגשות האחרים, ואני מבינה בבהלה שגם להשיג את גייל תהיה משימה לא פשוטה. הסיבה העקרית – היא מתעב אותי ואת מה שאני מייצגת בעיניו. אולי הוא בעצמו לא מבין כמה הוא שקוף, אבל אני נזכרת בכאב בפעם האחרונה שנפגשנו, אני וגייל, ממש לפני טקס האסיף של השנה שעברה כשהוא וקטניס באו למכור לנו תותים. אני זוכרת איך הוא אמר "את לא תלכי לקפיטול" בתיעוב מוחשי ובולט. אני זוכרת שזה דקר כמו סכין. אילו רק ידע כמה צדק, איך באמת לא היה סיכוי שאלך לקפיטול, איך אבא שלי רימה את המערכת, הוא היה שונא אותי אפילו יותר.
אז השם שלו הוא חדשות טובות שמעורבבות ברעות, הקלה עם קצת חשש בצד.
ורד עם קוץ בגבעולו.
הנשיא סנואו קם עוד לפני שהתחושות שלי מספיקות להתעכל לגמרי. כשהוא עומד הוא נראה מפחיד אפילו יותר, יציב ואיתן כמו שאף אדם בגילו לא אמור להיות. הוא הגדיר את כל העניין הזה כ'הצעה', אבל אני מרגישה שזה חזק מזה הרבה יותר – בהשלכות ובמניעים. הסקרנות שלי מסרבת לשכוך, אלא בוערת ובוערת, אבל אין אומץ לשאול אותו 'למה'. כנראה שזה סוד נוסף שלעולם לא אהיה אמורה להתוודע לו.
הנשיא עוקף את השולחן ואת הכיסא עליו יושב אבא, כאילו בדרכו אל היציאה, אבל באמצע הוא סוטה ממסלולו ומתקרב אליי. למרות שאני יודעת שהדבר הנכון לעשות יהיה להיעמד, הרגליים שלי רועדות חזק כל-כך שאין סיכוי שאצליח לייצב את עצמי עליהן. אני נשארת ישובה, והנשיא מתקרב ומתקרב, ויחד איתו הריח הולך ומחריף.
כשהוא קרוב אליי מרחק של לא פחות מאגרוף, הוא מתכופף לקראתי; רק קצת, אבל מספיק בשביל שאמצא את זה מפתיע. "תצליחי," הוא אומר, והקול שלו הוא קצת לחישה וקצת צרידות, עטופים בחלקלקות נחשית. "והגמול יהיה בהתאם. תמנעי ממעשה, או לחילופין, תכשלי – ואני אשרוף אותך ואת כל מה שאת אוהבת עד עפר."
הריח החריף שלו ברור לי פתאום – דם.
קור עז לופת את הלב שלי וגורם לי לרעוד בלי שליטה. אין לי כוח לעצור את הדמעות יותר, ואני לא מנסה. מבעד לערפל שמכסה את שדה הראייה שלי אני רואה את גבו של הנשיא סנואו מתרחק ממני, ולאחר מכן שומעת את הדלת הכבדה נסגרת מאחוריו. כולי פחד ואימה ושנאה, וכל הרגשות שהשקטתי, החבאתי, הסתרתי – כולם מתנגשים זה בזה ומתפוצצים בתוכי. הדמעות שלי מתערבלות בצווחות שאולי הן שלי ואולי של אנשים אחרים בכלל, רחוקים ומפוחדים בדיוק כמוני. אני בוכה כל הצהריים, כל הערב, אל תוך הלילה, מייבבת וצורחת ומבקשת מחילה על דברים שבכלל לא עשיתי. הסיוט הזה הוא גדול ומתמשך ומפחיד כל-כך שזה כואב בעצמות. היום הזה נדמה כמו חיים שלמים.
וכל הזמן אני מחכה לחיבוק של אבא, שמסרב להגיע.
