זה שילוב של השניים
אי אפשר בכלל להמלט מהקטע הסוציו-אקונומי ותרבותי.
האיזור שבו אנחנו מתגוררים מכיל הרבה משפחות צעירות, אבל בו זמנית הוא אחד מהמוקדים של חינוך מצויין ושאיפה לחינוך מצויין.
הכוונה במצויין הוא, שכמו בכל מקום, גם בבריטניה יש הסללה, והיא מתחילה מגיל צעיר.
אז למשל, גם מר בחור וגם אני עברנו את ההסללה בגרסא הישראלית שלה. שם, לדוגמא, תכניות למחוננים מתחילות בכיתה ד'. ובית ספר יסודי או חטיבת ביניים זה הזמן שהורים מתחילים לחשוב על איך כדאי לתת חינוך מיטבי מבחינת המסגרת.
כך שההבדל כאן הוא לא באם זה קורה גם בישראל (וזה קורה), אלא כמה מוקדם מתחילים. אני לא אוהבת את עד כמה צעיר, אבל זה מה יש, ועם זה אני צריכה לעבוד.
חלק הבדיקה של הרקע הסוציו-אקונומי ותרבותי הוא אם אתה בכלל מגיע למיון:
אל הגן הכי קרוב אלינו לבית הייתי צריכה לרשום את הילדון שלי כשהוא היה עוד ברחם, מיד בסוף השליש הראשון.
מאחר ורשמתי אותו באיחור עצבני כשאני בחודש תשיעי, אנחנו ברשימת המתנה אבל לא באמת חושבים שהוא יוכל ללכת לגן הזה.
אז יש מקומות אחרים שהם קצת פחות פסיכוטיים, אבל נדמה לי שהדגש הוא על הקצת.
הוא יהיה בקרוב בן שנתיים, וזה הזמן להתחיל להגיש עניין לגבי בתי ספר שמתחילים בגיל 4 או חמש.
במקביל, הגנים ובתי הספר הרלוונטיים אומרים מראש שניתנת עדיפות לאחים לילדים שכבר יש במוסד, כך שזה שוב עניין של להכנס מוקדם.
אז מטבע הדברים כשהמערכת היא כזו, הרישות הוא עניין חשוב, והרישות שלך בהחלט ממקם אותך גם בתוך הקשר.
עבורנו זו במיוחד היתה בעיה כי לא ממש טרחנו אף פעם לבנות רשת שכזו.
אנחנו לא חיות חברתיות גדולות, ויש לנו את החברים שלנו שאנחנו אוהבים, אז מי בכלל חושב על הדברים האלו.
אבל אחרי שהלנתי על כל אלו, ה"בחינה" עצמה נעשית בנפרד מההורים.
הילדים נכנסים בקבוצות קטנות לחדש משחק עם כמה מאבחנות שמשחקות איתן, וההורים בינתיים שומעים הרצאה על נפלאותיו של בית הספר.
הסיבה שאני משתמשת במילים גן ובית ספר כאילו זה אותו הדבר היא אותה סיבה שמנסים לאבחן את הילדים:
כשהילדים יסיימו עם המוסד בגיל 4 או 5 (משתנה ממוסד למוסד, ותלוי גם בבית הספר המיועד), הם אמורים לצעוד את הצעד הבא במסלול, והוא בתורו יביא לצעד שלאחריו.
אז בתי ספר וגנים נמדדים ביכולת שלהם להשאיר לך את האופציות פתוחות.
כי בהחלט, יש הורים שאומרים כבר כשהילד עוד ברחם: אני רוצה שהוא ילך לגן X, על מנת שאחר כך ילך לבית ספר Y, על מנת שאחר כך ילך לבית ספר Z, על מנת שיגיע לאוסברידג'.
אבל עבורנו, זה בעיקר המחשבה שאנחנו לא רוצים לסגור בפניו אופציות רק כי לא השקענו בלמלא קצת טפסים.
בעודו מגלגל את המכוניות שלו ושר "האוטו שלנו גדול וירוק", אין לא עדיין מושג מה יעניין אותו שאיננו על גלגלים. וגם לי אין.
אז אני לא רוצה לסגור בפניו דלתות, ועל כן אני לוקחת אותו לימי הערכה האלו.
אם כי, גם אני מותחת את הגבול איפהשהו. שריינו לנו גן מצויין, ואחרי שעשינו זאת, ויתרתי על יום בחינה כזה.
בית הספר ההוא נחשב מצויין, אבל פשוט קשה מאוד להכנס פנימה, ואל היה לי עניין לבזבז את זמני בשביל כל הווג'רעס הזה רק כדי להכנס לעוד רשימת המתנה.
ואחרי שכל זה נאמר, אלו באמת גנים מצויינים.(ואני מקווה שזה לא הדיסוננס הקוגניטיבי שמדבר מגרוני
)
אני רואה את הילדים שיוצאים מהגן שליד הבית שלנו, וראיתי את הגן שאליו רשמנו את בובה (ככה אני מכנה את הבן שלי).
משקיעים שם המון בתכנים, במשחק איכותי, ביחס מצומצם של אנשי צוות לילדים, במיומנויות חברתיות. אז בהחלט "יש תמורה".
וזה חשוב לי במיוחד לאור העובדה שאני מודעת לסיכוי שהוא יסתבר כילד מחונן, ומתייחסת לכך בתחושה מעורבת:
אני אמנם אמא גאה והכל, אז מטבע הדברים שמחה עבורו כשהוא מקדים את גילו מבחינת דברים שהוא עושה, אבל אני יודעת שבסופו של דבר כולם מגיעים לשם:
כולנו יודעים לדבר, כולנו יודעים לכתוב, ולכל אחד יש את סט החוזקים והחולשות שלו.
כך שמה שבאמת משנה היא הדרך. בקטנותי הייתי צריכה לשנמך את השפה שלי כי צחקו עלי. הייתי משועממת מאוד בבית הספר היסודי עד שעברתי מסגרת.
ומצד שני, כשעברתי מסגרת ופתאום הסטנדרטים קפצו מאוד, זה גם גרם להלם ראשוני גדול.
אז יש בעיני יתרון גדול למערכת שבנויה ככה שהיא מאוד ערה לחוזקים ולחולשות של ילדים, וזה מסוג הדברים שניתן למצוא בחלק מבתי הספר הללו.
בקיצור, לא פשוט